"שלומית בונה סוכה" שר בני בן הארבע וחצי בעוד אני תוהה לעצמי לאיזה עידן הגענו. הרי אין שום עניין לשלומית האגדית לבנות סוכה- שכן כידוע- נשים פטורות מסוכה. לא? ובגלל שלומית- כי לא נעים- עומדות נשים בכל רחבי הארץ, על ראש בעליהן ( והרווקות, על ראש אבותיהן) עד עולם, שיסיימו כבר את מלאכת הסוכה, בעוד אינטרס הסוכה אמור בכלל להיות שלהם- הגברים!!!
אך כמו עוד הרבה דברים בעולם שאנו לוקחות על עצמנו, משום סיבה כלל- אנו "בונות" על חשבון השלווה שלנו - סוכה!
ואם לא די בכך- החליטו שם, במשרד החינוך שאין מספיק ימי חופש בחודש תשרי, וקבעו כי שלומית לא תבנה יותר סוכה לבד- אלא עם כל ילדיה על הראש!
איני יודעת איך נראית סוכה שעליה עומל בעל, ועליו עומדת איתנה אישתו ובנוסף- גם כל ילדיו. או יותר נכון , איך יראה הבעל בסוף מלאכת הסוכה.
עוד בראשית הכנת הסוכה ( כאמור במוצאי יום כיפור) החלטתי שהפעם אני לוקחת בזולה ( בנחת) את כל נושא הקישוטים, שכן סוכה אלגנטית לא תהיה לנו בעשור הקרוב- כל עוד הילדים חוזרים עם אלף קישוטי קישקוש מהממים שציירו בגן/מעון
אז בשביל מה לעמול קשות על העיצוב? יותר חשוב ה"נחת רוח", האיחוד המשפחתי והחוויה החיובית שתחרט בנפש הקטנים ותשפיע שפע רב על נפשם עד 120.
אז רצתי לחנות האומנות הקרובה מאוד, השארתי שם את מיטב כספו של בעלי ויצאתי גאה ומלאת אנרגיות מהחנות אל הבית הומה הילדים.
בבית, פרסתי אחר כבוד את כל רכיבי הקישוטים- מה לא היה שם? מכל הבא ליד. סרטים מוכנים לשרשרת ורצועות מפל לשרשרת שתחזיק עד גיל זקנה. תפוחי קלקר ופייטים לתפוחים נוצצים תלויים. יריעות סול, בריסטולים, דבק ו...נו- אתן לא צריכות פירוט- במילה אחת ניתן לומר - שקניתי את החנות.
העניין התחיל יפה- הזמנתי בנות משפחה עם ילדיהן ( כי שלי לא מספיק) הקטנים גילו כישורי הדבקה מעולים- בכל פינה על השולחן ( עליו מונחת מפת ניילון פרחונית ח-ד-ש-ה ) ויצירתיות בצביעת התפוחים בלי פייטים. הגדולים עבדו יפה עד שלב הניקיון, האמצעיים ניסו לייצר שרשראות שלא על פי ההוראות ואלו הושלכו לפח לאחר קריאות "אוווףףףף, נהרס לי" במנגינת "תקיעה" של שופר עם דלקת בקנה. הקירות בסלון הביעו הזדהות עם הסוכה, הכיסאות עם הקירות, והרצפה... לא זכרתי שקניתי אריחי נצנצים (אני אטפל בזה מחר) אבל הזכרון שלי ממילא לא משהו מאז הלידה האחרונה, אז אולי...
כולם עובדים במרץ- שרים, רבים, מוציאים את העיניים זה לזו, מחליפים מילים מסוגננות יפה ( "חפצונה" "גזלת" ועוד ועוד)בעוד אני- מלאת חדווה מנקה לאורך כל זמן האיכות, רק כדי שיהיה נעים, אוספת לגיסתי כל שניה את העפרונות- כדי שיהיה לה "קל יותר" למצוא אותם בין ערמות הפייטים והדבק, מטאטא את השרשראות שכבר כן נעשו טוב, משדכת בין טושים לפקקים- שלא יתייבשו - רק כי אני יודעת שבאיזה שהוא שלב מגיע החלק העייף - שאגב, תמיד בא כשצריך לנקות ואז, לכי לחפש מי יעזור לך.
מה אומר לכן, היה יום מלא איכות , בו קושטה הסוכה, לתפארת גן שרה( שם בדוי ) וילדי נהנו מכל רגע. ( הוצאנו את עצמנו מרשימת המועמדים לתחרות הסוכה היפה ביותר, שלא יעשו עלינו עין הרע!)
ו.... הבית היה נקי עוד לפני ארוחת הערב!! ( "טוב, לנוח אני כבר אנוח בקבר", כמו שאומרות אחיותנו הפולניות)
ואני , איה אני???
אני מנסה להשיג את המייל של שלומית, לבדוק מה הסיפור שלה- יותר קל לבנות סוכה לבד מאשר עם אלף ילדים בבית,
חכמה גדולה, בואו נראה אותה כותבת על זה שיר!!!!!!!
אך כמו עוד הרבה דברים בעולם שאנו לוקחות על עצמנו, משום סיבה כלל- אנו "בונות" על חשבון השלווה שלנו - סוכה!
ואם לא די בכך- החליטו שם, במשרד החינוך שאין מספיק ימי חופש בחודש תשרי, וקבעו כי שלומית לא תבנה יותר סוכה לבד- אלא עם כל ילדיה על הראש!
איני יודעת איך נראית סוכה שעליה עומל בעל, ועליו עומדת איתנה אישתו ובנוסף- גם כל ילדיו. או יותר נכון , איך יראה הבעל בסוף מלאכת הסוכה.
עוד בראשית הכנת הסוכה ( כאמור במוצאי יום כיפור) החלטתי שהפעם אני לוקחת בזולה ( בנחת) את כל נושא הקישוטים, שכן סוכה אלגנטית לא תהיה לנו בעשור הקרוב- כל עוד הילדים חוזרים עם אלף קישוטי קישקוש מהממים שציירו בגן/מעון
אז בשביל מה לעמול קשות על העיצוב? יותר חשוב ה"נחת רוח", האיחוד המשפחתי והחוויה החיובית שתחרט בנפש הקטנים ותשפיע שפע רב על נפשם עד 120.
אז רצתי לחנות האומנות הקרובה מאוד, השארתי שם את מיטב כספו של בעלי ויצאתי גאה ומלאת אנרגיות מהחנות אל הבית הומה הילדים.
בבית, פרסתי אחר כבוד את כל רכיבי הקישוטים- מה לא היה שם? מכל הבא ליד. סרטים מוכנים לשרשרת ורצועות מפל לשרשרת שתחזיק עד גיל זקנה. תפוחי קלקר ופייטים לתפוחים נוצצים תלויים. יריעות סול, בריסטולים, דבק ו...נו- אתן לא צריכות פירוט- במילה אחת ניתן לומר - שקניתי את החנות.
העניין התחיל יפה- הזמנתי בנות משפחה עם ילדיהן ( כי שלי לא מספיק) הקטנים גילו כישורי הדבקה מעולים- בכל פינה על השולחן ( עליו מונחת מפת ניילון פרחונית ח-ד-ש-ה ) ויצירתיות בצביעת התפוחים בלי פייטים. הגדולים עבדו יפה עד שלב הניקיון, האמצעיים ניסו לייצר שרשראות שלא על פי ההוראות ואלו הושלכו לפח לאחר קריאות "אוווףףףף, נהרס לי" במנגינת "תקיעה" של שופר עם דלקת בקנה. הקירות בסלון הביעו הזדהות עם הסוכה, הכיסאות עם הקירות, והרצפה... לא זכרתי שקניתי אריחי נצנצים (אני אטפל בזה מחר) אבל הזכרון שלי ממילא לא משהו מאז הלידה האחרונה, אז אולי...
כולם עובדים במרץ- שרים, רבים, מוציאים את העיניים זה לזו, מחליפים מילים מסוגננות יפה ( "חפצונה" "גזלת" ועוד ועוד)בעוד אני- מלאת חדווה מנקה לאורך כל זמן האיכות, רק כדי שיהיה נעים, אוספת לגיסתי כל שניה את העפרונות- כדי שיהיה לה "קל יותר" למצוא אותם בין ערמות הפייטים והדבק, מטאטא את השרשראות שכבר כן נעשו טוב, משדכת בין טושים לפקקים- שלא יתייבשו - רק כי אני יודעת שבאיזה שהוא שלב מגיע החלק העייף - שאגב, תמיד בא כשצריך לנקות ואז, לכי לחפש מי יעזור לך.
מה אומר לכן, היה יום מלא איכות , בו קושטה הסוכה, לתפארת גן שרה( שם בדוי ) וילדי נהנו מכל רגע. ( הוצאנו את עצמנו מרשימת המועמדים לתחרות הסוכה היפה ביותר, שלא יעשו עלינו עין הרע!)
ו.... הבית היה נקי עוד לפני ארוחת הערב!! ( "טוב, לנוח אני כבר אנוח בקבר", כמו שאומרות אחיותנו הפולניות)
ואני , איה אני???
אני מנסה להשיג את המייל של שלומית, לבדוק מה הסיפור שלה- יותר קל לבנות סוכה לבד מאשר עם אלף ילדים בבית,
חכמה גדולה, בואו נראה אותה כותבת על זה שיר!!!!!!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה