המצוד אחר הגרב האבודה
חורף...קר בחוץ. גשם החל לרדת, רגע? לאן נעלם לו הקיץ? איך יכול להיות שכבר נגמר הסתיו? מתי זה קרה? אני זקוקה לעוד זמן.
קמתי לי לבוקר רטוב וקפוא במיוחד. למרות האזהרות החוזרות ונשנות של החזאי, לא נשמעתי להוראות ושוב מצאתי את עצמי לא מוכנה לקראת החורף שכבר דופק על דלתי.
מיד אני מטפסת על סולם וצוללת אל תוך הבוידם בו כל בגדי החורף נזרקו להם בסוף החורף שעבר. מתחילה לחפש את זוגות הגרביים, איכשהו תמיד מוצאים רק גרב אחת ואני מוכנה להישבע שהם באים בזוגות בחנות. מתאימה את המעיל לכל ילד, עוטפת כל ילד בעשרות שכבות שחס וחלילה לו יהיה לו קר ויחלה, יכולת התנועה שלו מבין כל השכבות לא חשובה עכשיו.
לאחר פיזור מוצלח של כל הילדים, אני שבה לביתי להכינו למלחמה.
בחורף בדומה למלחמה כל צד מתבצר בעמדה שלו ומסרב לזוז, אנו מסתגרים בבית החמים והנעים מפני האויב שבחוץ – הגשם, השלג והרוחות. כאשר השלג יורד והרוחות בחוץ מייללות והילדים מקבלים פטור מבית הספר, אז מתחילה החגיגה האמתית. אילו הם זמנים של אחדות וגיבוש משפחתי. ריח המרק הטעים ממלא את האוויר וכל המשפחה יושבת יחדיו לשחק במשחקי קופסא, בחוץ כולם משחקים בשלג – זריקת כדורים, בניית אנשי שלג והתגלצ'ויות על כל דבר שרק אפשר.
ואז.... בין רגע השלג מפסיק לרדת והקטנים חוזרים לבית הספר והגן מצוידים בחוויות חדשות.
מיד אני מטפסת על סולם וצוללת אל תוך הבוידם בו כל בגדי החורף נזרקו להם בסוף החורף שעבר. מתחילה לחפש את זוגות הגרביים, איכשהו תמיד מוצאים רק גרב אחת ואני מוכנה להישבע שהם באים בזוגות בחנות. מתאימה את המעיל לכל ילד, עוטפת כל ילד בעשרות שכבות שחס וחלילה לו יהיה לו קר ויחלה, יכולת התנועה שלו מבין כל השכבות לא חשובה עכשיו.
לאחר פיזור מוצלח של כל הילדים, אני שבה לביתי להכינו למלחמה.
בחורף בדומה למלחמה כל צד מתבצר בעמדה שלו ומסרב לזוז, אנו מסתגרים בבית החמים והנעים מפני האויב שבחוץ – הגשם, השלג והרוחות. כאשר השלג יורד והרוחות בחוץ מייללות והילדים מקבלים פטור מבית הספר, אז מתחילה החגיגה האמתית. אילו הם זמנים של אחדות וגיבוש משפחתי. ריח המרק הטעים ממלא את האוויר וכל המשפחה יושבת יחדיו לשחק במשחקי קופסא, בחוץ כולם משחקים בשלג – זריקת כדורים, בניית אנשי שלג והתגלצ'ויות על כל דבר שרק אפשר.
ואז.... בין רגע השלג מפסיק לרדת והקטנים חוזרים לבית הספר והגן מצוידים בחוויות חדשות.
ואת? את נשארת בבית לאסוף את החתיכות, לסדר את הדברים בחזרה במקום, לתלות את המעילים שלא מפסיקים ליפול מן הקולב ולחבר בין זוגות גרביים אשר בני זוגן לא שרדו את הקרה.
גם לך מגיע ליהנות מהחורף הזה, את מוזמנת למופע שלי "אישה אחת ולתמיד" שם נחפש שידוכים לגרביים וטיפים איך להגיע אל החורף הבא מעט יותר ערוכות ומוכנות.... סתם! מופע שמדבר כולו על חייה של האישה מיום צאתה לאוויר העולם ועד יום לכתה ממנו, עם כל החוויות השמחות והקשות שעוברת האישה בחייה.
גם לך מגיע ליהנות מהחורף הזה, את מוזמנת למופע שלי "אישה אחת ולתמיד" שם נחפש שידוכים לגרביים וטיפים איך להגיע אל החורף הבא מעט יותר ערוכות ומוכנות.... סתם! מופע שמדבר כולו על חייה של האישה מיום צאתה לאוויר העולם ועד יום לכתה ממנו, עם כל החוויות השמחות והקשות שעוברת האישה בחייה.
איך שגלגל מסתובב לו...
שלום, שמי צופיה לקס. אם לתשעה ילדים מקסימים
ורעיה לבעל תומך ללא גבולות.
הרבה פעמים שאלו אותי אם תמיד חלמתי להיות
שחקנית , אם בחלומותיי שאפתי להיות סטנדאפיסטית. אז התשובה היא: ממש לא!!!!
מעולם לא הייתי מהבולטות בחבורה, המצחיקות או
במרכז החבר'ה.
הפעם הראשונה בה עליתי לבמה הייתה בשביעית, כאשר
אחת השחקניות במבצע שביעית חלתה. תפקידי היה לשחק נער "חנון" בישיבה
תיכונית מקבילה. התפקיד היה קצר אך הותיר רושם רב לאורך השנתיים הבאות.
תחילת הדרך
בראשית דרכי עבדתי בכל מיני עבודות בחינוך הבלתי
פורמלי, עד שמצאתי את דרכי כרתמיקאית. שם
התחברתי לבמה לראשונה, אהבתי את הקשר עם הילדים, את התפאורה והאביזרים שיצרתי לבד.
לקראת פורים החלטתי להרים הצגה לכל ילדי הגנים. עמלתי על הטקסט, חילופי התפקידים וההפקה
המוסיקלית. היום אני יודעת לומר שההצגה הייתה הרבה מעבר להצגה רגילה.
כשהבנתי שתפקיד ה"שחקנית" מרגש, מרענן
ומרתק אותי, הלכתי ללמוד משחק בבית ספר למשחק "אספקלריא" בניהולו של חגי
לומר. לאט לאט, מצאתי שנשמתי מתמלאת באושר, כשבכל יום שעובר אני מוסיפה בלמידת
המקצוע ומגלה עוד ועוד מהשחקנית הטמונה בי.
עם הזמן הפכתי לשחקנית באירועים משפחתיים, בעיקר
במסיבות אירוסין ובחינות. כך, בדרך ה"טבע" מצאתי את עצמי כשחקנית המסיימת
את לימודי המשחק, כאשר ארבע הצגות באמתחתי.
כך, מיד לאחר הלימודים היינו שתי שחקניות בוגרות
אספקלריא מתרוצצות בארץ עם ציוד כבד, הגברה, תפאורה, אביזרים. בסופו של דבר
נשברתי. השעות המטורפות מחוץ לבית בהם אנו חורשות את הארץ וילדי נותרים בבית בלי אימא,
גרמו לי להבין שעלי לחפש דרך אחרת.
החלטתי לעלות כיתה.
איך מופע הסטנד-אפ נולד?
אני עדיין זוכרת את הטלפון הראשון שפתח בפני את
עולם המופעים עבור נשים, כאילו זה היה אתמול. סמוך לחנוכה, קיבלתי טלפון מחברה
טובה ששאלה האם אני מוכנה להתנדב לאיזו עמותה ולהעלות בפניהם מופע לנשים, מופע
אימפרוביזציה. נעניתי בחיוב!
נפרדתי לשלום מכל האביזרים הישנים, והתחלתי
לעשות סטנד-אפ ומופעי פלייבק יחיד בשיטה שפיתחתי בעצמי.
השנים חלפו להן וממופע אחד כבר הצטברו להם שישה
מופעים. התכנים בכל אחד מהמופעים עוסקים בחייה של האישה, על כל רבדיו, מיום בואה לעולם
ועד יום צאתה ממנו בגיל 120. המופעים נולדים ממציאות החיים. על מנת שהמופע יהיה
מוצלח ואמתי, הוא חייב לבוא ממקום אמתי והמטרה היא תמיד אחת: לשחרר, לצחוק, להעלות
דברים – התנהגויות והרגלים לתודעה. כל דבר שגורם לקהל הצופות להצטרף ולזכות לראות
את החיים בהומור.
או מה שנקרא אצלי...לקחת את החיים בצחוק J.
לפעמים כשאני יושבת על כוס שוקו ועוגה אני מביטה
לאחור, על חיי עד כה. ואני ב"ה מודה על כל שלב בהם. לא הייתי חושבת בחיים
שאהיה סטנדאפיסטית ועם כל זה אני מוצאת שזה המקום שלי. במקביל אני כותבת מחזות
ומפיקה אותם, מפיקה אירועים וכותבת טורים לעיתונים ולאתר "ערוץ 7". לסיכום
ניתן לומר שאני ככל הנשים, מלהטטת באלף כדורים.
המופעים שלי:
·
"טבילת
אש": מופע על מקווה.
·
"אישה
אחת ולתמיד": מופע על חיי האישה.
·
"מתבגרות
או לא להיות"" מופע על יחסי אימהות – מתבגרות.
·
"מגהצת
קונה": מופע שכולו שופינג.
כנגד ארבע נשים דיברה ההגדה...
ערב פסח כבר כאן ובעוד מס' שעות נגיע סוף סוף לשלב שכולנו ציפינו לו, הרגע אליו התכוננו שבועות, הרגע שאליו כל אשת חייל מתכוננת, מייחלת, ממתינה- רגע ציפוי השיש בנייר כסף!!!!
המטבח יראה חגיגי ונקי, כל בני הבית יכנסו אף הם לאווירה - ולחץ ימלא את חלל הסלון תוך קריאות "קדימה" וה "נו??!!” וה “יאללה!!!”.
מיד לאחר מכן או אפילו תוך כדי יתקיימו מספר טקסים חשובים שעבור כל אם יהיו אלו רגעים מרגשים, משפחתיים ואינטימים הדורשים הרבה סבלנות והכלה, דבר שקשה מאוד להשיג מאחר וכבר חודש שאת שומרת על המטבח לבל יכנס, ישמע או יראה דבר חמץ. חודש שבו את מנקה ומנקה ומנקה כאילו שכל בני הבית היו עסוקים במשך האחד עשר חודשים שקדמו לחג במריחת מזון ופיזורו בכל פינה אפשרית בבית.
הטקס הראשון יהיה בדיקת חמץ.
ישנם נשים אשר זכו בבעלים זריזים, קלילים ובעיקר, קצרי סבלנות. את- מחביאה עם הילדים את חלקיקי הפיתות העטופים היטב היטב בשקית ניילון קשורה פעמיים ( שמא יברחו הפירורים מהשקית ויטיילו בין הכשר למצה) והוא , מקבל ממך רמזים מהירים היכן מסתתר לו כל חלקיק ובזכות שיתוף הפעולה הזוגי , תסתיים בדיקת החמץ חיש קל , הילדים עפים לישון מוקדם והשלום והשקט אהבו...
ישנם נשים אשר משמיים זומן להם בעל החש כי תפקידו בעולם הוא למצוא פירורי לחם ולבטל במו ציקצוקי לשונו כל חמירא וחבריו .
את- כאמור עורכת רשימות מדוייקות אודות מיקומו של כל חלקיק פיתה ( כנ"ל הניילון.. מה לעשות, אי אפשר לסמוך על פירורים) ע"מ שחלילה לא תיעלם לה איזו חתיכה ואת תיאלצי לבלות את הלילה בחיפוש אחר אותה חמקנית חסרה, עד יבוא גואל...
והוא- אוהוהוהו, הוא יחפש בכל פינה ופינה, יעיף לעברך מבט כאשר יעבור על מסילות החלון, יצקצק בלשונו בכל פעם בו ימצא אבק וימולל את המימצא על מנת לחוש האם יש בו גרגר חמץ הרע.
הבדיקה תמשך לאורך הערב כולו ובני הבית ימצאו את עצמם קצרי רוח בשלב בו יתחוור להם שאת הלילה הם עומדים לבלות לאור נר ונוצה.
הטקס השני הוא שריפת החמץ.
ישנן נשים אשר יוצאות אף הן לבער את החמץ ולו רק כדי לצאת סוף סוף מהמטבח. בצאתן את הבית, תסנוור אותן השמש ותזכיר להן ימים נשכחים בהם לא היתה עבדות ואקונומיקה לא הייתה מנת חלקן.
נשים אשר אינן יוצאות עדיין מהבית, ישלחו את הבעל עם כל הילדים אל הביעור וינצלו את השקט הזה כדי לשתות כוס מים או קפה , ינשמו עמוק ויעשו בראש רשימות חדשות של מטלות שטרם הספיקו לעשות.
אם היו נותנים לנו הנשים לכתוב את ההגדה, אני בטוחה שבמקום לכתוב על ארבעה בנים היינו כותבות : “כנגד 4 אמהות דיברה ההגדה. עייפה, פרפקציוניסטית, נסחפת ושאינה יודעת לספור....”
העייפה הייתה מנקרת על החרוסת, הפרפקציוניסטית הייתה מנקה את כתמי היין הנשפכים תוך כדי הסדר ומאמצת את כולם לעמוד בתוכנית שהכינה לערב זה. הנסחפת היית המאביסה את כל בני הבית במנות עטירות מצה וקמחיה ושאינה יודעת מהיכן להתחיל הייתה מביטה בכל האורחים ותוהה לעצמה היכן תלין את כולם....
נשים יקרות, ימים אלו יכולים להיות ימי לחץ והספק ומצד שני להיות ימי חום, אהבה וחוויות מוצלחות משותפות לכל בני הבית.... ומאיתנו תפתח הטובה.
חג כשר ושמח לכוללללןןןן.
"זה לא אני , זה אתה..." והפעם, טור רציני.
מעשה בילד חנון , טוב ירושלים שהגיע לגיל מצוות ולמד בחטיבת ביניים. לקראת מחצית כיתה ח', יצא הבחור לבחור לו מוסד חינוכי לתיכון. ילד חנון טוב ירושלים בדק היטב, " מקום תורני, איכותי עם בגרות מלאה ומצטיינת, חינוך טוב ו.... זהו" יצא הבחור לחפש ומצא 4 מוסדות כאלה, ניגש לבחינות, הלך לראיונות והמתין... המתין יום, המתין יומיים, שבוע ...לבינתיים ילד טוב ירושלים ממשיך לשפר את ציוניו המצטיינים תוך שהוא מתחיל לשמוע מכל עבר על חבריו שהתקבלו לאותם הישיבות. וילד חנון...... ממתין.
לאחר שאפסה סבלנותו, יצאו הוריו לבדוק מדוע זה אין תשובה.
וכך העלו בחכתם:
ישיבה א' : הילד לא התקבל, סיבת הסירוב- אי התאמה.
ישיבה ב' : הילד לא התקבל, סיבת הסירוב- אי התאמה. וכו' וכו'.
הוריו של ילד חנון טוב ירושלים עמדו המומים, הרי היה ברור לו, למוריו, להוריו, לחבריו כי הוא יהיה האחרון שימצא את עצמו מחוץ לישיבות ה"איכות" שקיימות.
וכך שואלים ההורים את המוסדות:
האם ציוניו של הילד נאים?? נאים.
האם מידותיו ראויות? ראויות.
האם רמתו התורנית גבוהה? גבוהה.
אם כן, היבוא ללמוד אצלכם?? לא ולא.
למה?
כי אין הוא מתאים לנו.....
אני מנסה לחשוב מה בדיוק עובר על המוסדות בימים אלה ומדוע אפם תלוי אי שם בין שמים לארץ וכיצד אפשר להיות אנשי חינוך עם התנהלות שכזו. מה זה "לא מתאים לנו?" האם אי אפשר לתת להוריו הסבר מניח את הדעת?
תגידו : הילד בוק, הוא אינו "גבגבר" ואנו מחפשים בחורים חסונים שייחצנו את הישיבה ויהיו מודל לחיקוי" תגידו אפילו: "אין לילד חוסן אישי ועל כן אין הוא יעמוד בלחץ הלימוד המטורף" וכו וכו, אבל תגידו משהו.
כל צוות המורים הנוכחים של הילד מתכנסים לישיבה לחשוב מה לעשות, מנסים להפעיל לחצים על הישיבות והם, כסלע בזלת בין סלעי גרנית אחרים.
זה מזכיר לי סיפורי דייטים בהם הבחורה אינה יודעת איך לזרוק את הבחור, היא רוצה לומר, "זה לא אתה , זה אני " אבל מרוב בלבול יוצא לה "זה לא אני, זה אתה"
ההתנשאות הקרירה בישיבות הנ"ל אינה ברורה לי ואני שמחה על כי ילדי אינם שואפים ללכת שמה, אצל אותן "ישיבות איכות".
אני מנסה לחשוב על אותו ילד מתוק שרוצה בגרות מצטיינת עם מקסימום יחידות ומקסימום שיעורי גמרא ואמונה ותוהה לעצמי מה כל העסק הזה עושה לו.
להוריו אני רוצה לומר: אהובים יקרים שלי, אל תכנעו, תלחמו כאריות על טובתו של הילד, תנצלו את ההזדמנות לתת לו חוסן. תתפטפו לילד שלכם כל בוקר, "אתה מעולה, אתה חכם, אתה נשמה טובה. תהיה חזק זה מכשול שיצמיח אותך. זה לא אתה- זה לגמרי הם" ורק דבר אחד אל תגידו לו , אל תגידו לו "תשחק את המשחק, תשחק אותה קשוח בראיונות, תשחק אותה קול, גבר, קליל, תהיה מוחצן עד גועל" אל תשנו את הילד שלכם, תנו לו גב וכח, בסוף הוא ימצא את הישיבה שתראה את היהלום הגלום בו, ילד חמד, חנון טוב ירושלים.
אתם תרוו ממנו נחת בעז"ה בכמויות גדולות.
כנראה שצריך סבלנות, סבלנות ועוד סבלנות.
לאחר שאפסה סבלנותו, יצאו הוריו לבדוק מדוע זה אין תשובה.
וכך העלו בחכתם:
ישיבה א' : הילד לא התקבל, סיבת הסירוב- אי התאמה.
ישיבה ב' : הילד לא התקבל, סיבת הסירוב- אי התאמה. וכו' וכו'.
הוריו של ילד חנון טוב ירושלים עמדו המומים, הרי היה ברור לו, למוריו, להוריו, לחבריו כי הוא יהיה האחרון שימצא את עצמו מחוץ לישיבות ה"איכות" שקיימות.
וכך שואלים ההורים את המוסדות:
האם ציוניו של הילד נאים?? נאים.
האם מידותיו ראויות? ראויות.
האם רמתו התורנית גבוהה? גבוהה.
אם כן, היבוא ללמוד אצלכם?? לא ולא.
למה?
כי אין הוא מתאים לנו.....
אני מנסה לחשוב מה בדיוק עובר על המוסדות בימים אלה ומדוע אפם תלוי אי שם בין שמים לארץ וכיצד אפשר להיות אנשי חינוך עם התנהלות שכזו. מה זה "לא מתאים לנו?" האם אי אפשר לתת להוריו הסבר מניח את הדעת?
תגידו : הילד בוק, הוא אינו "גבגבר" ואנו מחפשים בחורים חסונים שייחצנו את הישיבה ויהיו מודל לחיקוי" תגידו אפילו: "אין לילד חוסן אישי ועל כן אין הוא יעמוד בלחץ הלימוד המטורף" וכו וכו, אבל תגידו משהו.
כל צוות המורים הנוכחים של הילד מתכנסים לישיבה לחשוב מה לעשות, מנסים להפעיל לחצים על הישיבות והם, כסלע בזלת בין סלעי גרנית אחרים.
זה מזכיר לי סיפורי דייטים בהם הבחורה אינה יודעת איך לזרוק את הבחור, היא רוצה לומר, "זה לא אתה , זה אני " אבל מרוב בלבול יוצא לה "זה לא אני, זה אתה"
ההתנשאות הקרירה בישיבות הנ"ל אינה ברורה לי ואני שמחה על כי ילדי אינם שואפים ללכת שמה, אצל אותן "ישיבות איכות".
אני מנסה לחשוב על אותו ילד מתוק שרוצה בגרות מצטיינת עם מקסימום יחידות ומקסימום שיעורי גמרא ואמונה ותוהה לעצמי מה כל העסק הזה עושה לו.
להוריו אני רוצה לומר: אהובים יקרים שלי, אל תכנעו, תלחמו כאריות על טובתו של הילד, תנצלו את ההזדמנות לתת לו חוסן. תתפטפו לילד שלכם כל בוקר, "אתה מעולה, אתה חכם, אתה נשמה טובה. תהיה חזק זה מכשול שיצמיח אותך. זה לא אתה- זה לגמרי הם" ורק דבר אחד אל תגידו לו , אל תגידו לו "תשחק את המשחק, תשחק אותה קשוח בראיונות, תשחק אותה קול, גבר, קליל, תהיה מוחצן עד גועל" אל תשנו את הילד שלכם, תנו לו גב וכח, בסוף הוא ימצא את הישיבה שתראה את היהלום הגלום בו, ילד חמד, חנון טוב ירושלים.
אתם תרוו ממנו נחת בעז"ה בכמויות גדולות.
כנראה שצריך סבלנות, סבלנות ועוד סבלנות.
אחרינו המבול!!!!
איפה הוא??? אני צועקת במרכז הסלון ומנסה להבין לאן הוא הלך. הבית שלי נראה הפוך. אין שום קשר בין מה שהיה פעם הבית שלי לבין מה שהלך שם בחלל הסלון. שקיות ניילון, שאריות ממתקים, סרטי מתנה מכל סוג, תחפושות מכל מין והכי משגע, חלקיקי הדיסק של "הגן של דודו לפורים" מרוסקים במרכז.
יבוא הפחדן הזה, אני קורעת אותו. מה, אי אפשר לעשות סופה בלי להשאיר מזכרות? ככה זה הוריקן , בא- הופך, הולך.
כמה הכנתי את עצמי נפשית לפורים השנה. כמו בכל שנה הכנתי תחפושות לילדים מבעוד מועד כדי לא להיות בלחץ של הרגע האחרון. תפרתי, גזרתי, הלכתי עם שיגעון של כל אחד ואחד מהם.
השנה, אמרתי- אין ממתקים. נמאס לי מהחורים של אחרי החג, החורים בכיס, החורים בשיניים והחורים בראש כל החודש עד פסח של "אמא, אפשר עוד ממתק???" די!! השנה יהיו פה משלוחי מנות ברמה שלא משאירה את האוכל ממנה, עם עודף חומרים משמרים דוחים. אחרי בירור מעמיק של מחירים ורעיונות החלטתי כי הילדים ישלחו לחבריהם וופל בלגי עם רטבים מיוחדים ולחברינו אני מכינה קוסקוס מחקק ( אחד מהמאכלים היותר מעולים שלדעתי מגישים בכניסה לגן עדן!!) ופריקסה ( המנה השניה שם, שם) השקעה גדולה אך הפינוק רב יותר.
את הקמח ניפיתי יומיים מראש, שלא יהיה לחץ. חד פעמי נקנה גם הוא. את הקוסקוס אמא שלי הכינה, את הרוטב , אני. בקיצור- חדר מלחמה בכוננות על, והכל מתוקתק על פי רשימות, חלוקה לימים, לחטיבות ,רק שלא יהיה לחץ בחג.
החג הזה, כפי שכבר דיווחתי לכל העולם, יהיה נינוח. הפעם אני אנצח את האימה התדמיתית, אני לא חייבת להשיב לכל אחד ששלח לי משלוח, השנה יהיה אחרת.
על השולחן ניצבו להן 50 צלחות יפות ומעוטרות , עליהם ממתינות צנצנות הרטבים ממתינות לוופל, ברכות ה"פורים שמח" גזורים מוכנים- רק שיבוא בוקר החג
אני יושבת במרכז הסלון ההפוך ומביטה אל עבר ה 24 שעות האחרונות. מנסה להבין מה השתבש. האם זה הגדולה שהחליטה בדקה ה99 להחליף תחפושת? אולי זאת שעת השינה שהלכתי בה לישון כי רציתי להיות ערוכה ליום המחר. אולי זה בכלל ה 50 משלוחי מנות שהכנתי לילדים תוך עמידה על מכשיר הוופל וההמתנה שהוא יסיים את הנגלות הבלתי נגמרות שלו בטעמים שונים - תפוחים, ווניל ואוכמניות ( כאילו שזה משנה משהו לילדים ) אולי הטעות נעוצה בעובדה שהכנתי 20 משלוחים לחברנו ומתוכם שכחתי חשובים מאוד ( ואז ניסיתי להשלים, להחליף, לשנות ) או בכלל במירוץ עם הרכב מבית לבית ולזכור למי יין, למי ברכה למי מה ואיפה...
אני מביטה דרך החלון אל עבר הרכב שלנו , שאותו חיפשנו לג'ונגל, לא משהו מיוחד- סתם, בדים , חיות, שיהיה נחמד ומנסה להבין לאן ברח לי החג. מהרגע שקמתי בבוקר הייתי פתיל של לחץ ואימה, להספיק, להספיק, להספיק. ארוחת בוקר לא נאכלה כמו שצריך, למטבח אי אפשר היה להיכנס, רציתי לעמוד בלו"ז כי גם צריך לקרוא מגילה, לשלוח משלוחים, לחפש את כולם ו... לרוץ לסעודה- כל זאת, לפני 12:30 היא שעת תפילת מנחה. להצליח להיות קשובה לילדים ולייעץ להם למי לשלוח מה ולפתור בעיות תוך כדי כי הוא שלח ל "א" אבל קיבל מ "ב" ולא נעים... לסיים לטגן את השניצלים לסעודה, לקחת הכל למארחים , בקיצור- ש-י-ג-ע-ו-ן!!!
את החג סיימתי על 4 עם הלשון בחוץ ומרות כל זה אני מתה על החג הזה, אוהבת להתחפש, אוהבת את השמחה שבה, מוכנה שכל יום יהיה פורים- כמובן בלי משלוחי המנות המשוגעים האלה.
אבל דבר אחד מטריד אותי. למה יום אחד?זה קצר לי מדי, אני לא מספיקה לעכל את החג והוא כבר הולך!!! למה אי אפשר לאחד רשויות גם המוקפים חומה, גם אלה שלא- למה אנחנו יום ה' והם יום ו'? אי אפשר שכולנו נחגוג יומיים? יום אחד למשלוחי מנות, יום אחד למקרא מגילה ובשניהם חגיגות ותחפושות? ככה אולי אני אצליח להנות מהעמל, לשבת בסעודה בכייף, להרגיש את החג ולא רק את המרוץ!!
תוך כדי שאני שואלת את השאלה , אני גם יודעת את התשובה. הרי אם היו יומיים חג, הייתי משתגעת יומיים, כי אנחנו הנשים לא יודעות לעשות קליל, לא יודעות לעשות חצי, בקטנה. אנחנו חייבות להתחרפן. מה היה הרעיות מלכתחילה של להכין לבד? מה היה קורה אם הייתי קונה ממתקים ? אז היינו אוכלים זבל שבועיים,אז מה? לפחות לא הייתי משתגעת אחרי הבישולים והאריזות. מה יותר חשוב, להנות מהחג או להזין את הסביבה באוכל טוניסאי?? למה להתחכם? למה???
האמת?? לא יודעת! אני מדברת עם נשים סביבי ורואה שכולן אותו הדבר. כולן מחפשות צרות, כמוני.
ריבונו של עולם, הצל אותי מהמכה הנשית הזאת, תן לי את מידת הנחת וההסתפקות במועט, שלח לי נחת רוח וסבלנות.
ואם אפשר, תזכיר לי לפני פורים הבא את הבלוג הזה, שאוכל לעשות אחרת.
אני יושבת בסלון ההפוך, מרימה את עצמי בכבדות ומתחילה לאסוף את הזבל מהשטיח, תוך שאני ממלמלת לעצמי: " יאללה, מותק. תזיזי את עצמך, פסח כבר פה ויש עבודה רבה, קדימה קדימה די לנוח, ל-ע-ב-ו-ד-ה...!!!
ניקיון מוצלח לכווווולן
חולה, גוסס, מת.... מוקדש לנשות ישראל
"אני מת " אומר X( שם בדוי , אני לא רוצה להסתבך עם קרוב משפחה) לרעייתו היקרה.
"אני ממש משתדל לקום לעזור אבל אני מת מכאבים" אח..... אוי.... אוף..... אווצ' ..... X גונח בכל שפה אפשרית תוך נסיון לעזור לאשתו לסדר את הבית.
" עזוב!!!! לך תנוח, מי ביקש ממך לעזור? אתה לא מרגיש טוב, לך למיטה. ככה לפחות יהיה לי שקט יותר"
למה גברים חולים חייבים לעשות סצנה ממחלתם? למה? פעם דיברתי עם גיסתי על כך והיא העלתה אמרה יפה "לעולם עדיף גבר במילואים ואוטו בחניה מגבר בבית." אהבתי.
אבל למה? האם גברים הם לא לוחמים בצבאות ישראל לשעבר שעברו את שבוע לוחמה בגבורה, מסע כומתה, מסלול, תיזוזים ועוד כהנא וכהנא אתגרים פזיולוגים ?
מה זה מחלה מול קרב בבייג'ין? או מול עמידה יום שלם בתפילת יום כיפור?
ולמה, לעזעזל הם חושבים שלנו, הנשים- יש כח לשמוע את בכיים המר? הרי מלבד להיות אשת איש אנחנו מגדלות ילדים שהם, כידוע אלופים לבכות, לכאוב ולצעוק בלי חשבון!!!
"די, אני מת" גונח הבחור תוך קללות שלא כאן המקום לצטטם. " אישתי, אני חייב משכך כאבים!!!"
מעניין איך אף חברה לא המציאה מרדים לגברים במצב כזה לתקופה של שבוע ככה.... משהו שיטשטש את הכאב יחד עם האדם עצמו.
" אני לא יכול יותר!!!" מיילל X אל חלל החדר הטעון." אין לי כח !!" באותו רגע חוטפת רעייתו היקרה את ג'ננת חייה והיא מוציאה את כלי הנשק הפעיל ביותר אצל האשה, אחרי הדמעות- את הגרון "חאאלללססססס!!! אני לא יכולה יותר, עשה לי טובה, כנס למיטה ואל תעמוד לי פה באגף הרחמים העצמאיים!!! מה יש לך? לא טוב לך , לך למיטה אבל באמאש'ך תעזוב אותי בשקט!!!" לא יודעת למה אבל בסוף תמיד החמות נכנסת לתמונה, מה , היא גידלה אותו כזה בכיין? הרי תכונת האומללות הגברית הנה תכונה ביולוגית גנטית העוברת מדורי דורות, עוד מימי האדם הראשון!
בכל אופן, מיד עם הישמע אזעקת ה"הגיעו מים עד נפש" חזר X לחדרו, עייף, מוטש ולא מבין מה הפעם לא בסדר, הרי הוא רצה בסה"כ לעזור לאישתו שלא יהיה לה קשה מדי בלעדיו ובלעדי עזרתו ה"קבועה" בבית.
הוא נכנס למיטה לנוח, בשקט בשקט, רק לא להפריע לזוגתו, סופר כבשים, גונח בדממה, מתהפך במיטה, שר, עושה יוגה, ככה לפחות איזה.. 4 דקות ואז, כי הוא כבר באמת עשה השתדלות , פתח את פיו: "ממי?" "מה ע-כ-ש-י-ו?" היא צועקת לעברו מיואשת. "סליחה" הוא ממלמל "אפשר רק כוס מים עם 2 אקמול? ותה בצד עם עוגה? ואולי איזה סנדביץ' וזהו, יותר אני לא אטריד אותך" "טוב" אומרת האשה, העיקר שיהיה קצת שקט.
אין עונש גדול יותר לזוגיות מבעל חולה, אין ספק. אשה כבר פיתחה לעצמה שריון בעת חוליה מתוך ידיעה ש"אמא חולה בבית, אין בית" ולכן כל מי שלא מתפקד כמותה במצב זה מהווה דוגמא לחוסר חוסן ואפילו לשפלות.
השאלה היא מי בכל הסיפור הזה נסחף.
מה שבטוח הוא שאני פיתחתי שיטה. כשבעלי חולה אני שולחת אותו למיטה עם כוס תה ובשקט בשקט, ניגשת אל
הארון, מוציאה את התיק שלי ואת מפתחות הרכב ויוצאת ליום בילוי, איך אומרים אצלנו? "עדיף בעל בבית, אפילו חולה עם אוטו בחניה ,מאשר בעל ואוטו בעבודה"
רפואה שלמה.
"אני ממש משתדל לקום לעזור אבל אני מת מכאבים" אח..... אוי.... אוף..... אווצ' ..... X גונח בכל שפה אפשרית תוך נסיון לעזור לאשתו לסדר את הבית.
" עזוב!!!! לך תנוח, מי ביקש ממך לעזור? אתה לא מרגיש טוב, לך למיטה. ככה לפחות יהיה לי שקט יותר"
למה גברים חולים חייבים לעשות סצנה ממחלתם? למה? פעם דיברתי עם גיסתי על כך והיא העלתה אמרה יפה "לעולם עדיף גבר במילואים ואוטו בחניה מגבר בבית." אהבתי.
אבל למה? האם גברים הם לא לוחמים בצבאות ישראל לשעבר שעברו את שבוע לוחמה בגבורה, מסע כומתה, מסלול, תיזוזים ועוד כהנא וכהנא אתגרים פזיולוגים ?
מה זה מחלה מול קרב בבייג'ין? או מול עמידה יום שלם בתפילת יום כיפור?
ולמה, לעזעזל הם חושבים שלנו, הנשים- יש כח לשמוע את בכיים המר? הרי מלבד להיות אשת איש אנחנו מגדלות ילדים שהם, כידוע אלופים לבכות, לכאוב ולצעוק בלי חשבון!!!
"די, אני מת" גונח הבחור תוך קללות שלא כאן המקום לצטטם. " אישתי, אני חייב משכך כאבים!!!"
מעניין איך אף חברה לא המציאה מרדים לגברים במצב כזה לתקופה של שבוע ככה.... משהו שיטשטש את הכאב יחד עם האדם עצמו.
" אני לא יכול יותר!!!" מיילל X אל חלל החדר הטעון." אין לי כח !!" באותו רגע חוטפת רעייתו היקרה את ג'ננת חייה והיא מוציאה את כלי הנשק הפעיל ביותר אצל האשה, אחרי הדמעות- את הגרון "חאאלללססססס!!! אני לא יכולה יותר, עשה לי טובה, כנס למיטה ואל תעמוד לי פה באגף הרחמים העצמאיים!!! מה יש לך? לא טוב לך , לך למיטה אבל באמאש'ך תעזוב אותי בשקט!!!" לא יודעת למה אבל בסוף תמיד החמות נכנסת לתמונה, מה , היא גידלה אותו כזה בכיין? הרי תכונת האומללות הגברית הנה תכונה ביולוגית גנטית העוברת מדורי דורות, עוד מימי האדם הראשון!
בכל אופן, מיד עם הישמע אזעקת ה"הגיעו מים עד נפש" חזר X לחדרו, עייף, מוטש ולא מבין מה הפעם לא בסדר, הרי הוא רצה בסה"כ לעזור לאישתו שלא יהיה לה קשה מדי בלעדיו ובלעדי עזרתו ה"קבועה" בבית.
הוא נכנס למיטה לנוח, בשקט בשקט, רק לא להפריע לזוגתו, סופר כבשים, גונח בדממה, מתהפך במיטה, שר, עושה יוגה, ככה לפחות איזה.. 4 דקות ואז, כי הוא כבר באמת עשה השתדלות , פתח את פיו: "ממי?" "מה ע-כ-ש-י-ו?" היא צועקת לעברו מיואשת. "סליחה" הוא ממלמל "אפשר רק כוס מים עם 2 אקמול? ותה בצד עם עוגה? ואולי איזה סנדביץ' וזהו, יותר אני לא אטריד אותך" "טוב" אומרת האשה, העיקר שיהיה קצת שקט.
אין עונש גדול יותר לזוגיות מבעל חולה, אין ספק. אשה כבר פיתחה לעצמה שריון בעת חוליה מתוך ידיעה ש"אמא חולה בבית, אין בית" ולכן כל מי שלא מתפקד כמותה במצב זה מהווה דוגמא לחוסר חוסן ואפילו לשפלות.
השאלה היא מי בכל הסיפור הזה נסחף.
מה שבטוח הוא שאני פיתחתי שיטה. כשבעלי חולה אני שולחת אותו למיטה עם כוס תה ובשקט בשקט, ניגשת אל
הארון, מוציאה את התיק שלי ואת מפתחות הרכב ויוצאת ליום בילוי, איך אומרים אצלנו? "עדיף בעל בבית, אפילו חולה עם אוטו בחניה ,מאשר בעל ואוטו בעבודה"
רפואה שלמה.
סה"כ רציתי לעשות כביסה, כי כביסה עוד כביסה... תהיינה לים.. ( אריק איינשטיין בסילוף קל )
מכונת הכביסה החדשה הגיעה אל ביתנו לאחר שהקודמת נפטרה בטרם עת כתוצאה ממשהו שבין מחדל בקו היצור של מייבש הכביסה ( שכנו של מכונת הכביסה שלי) לסתם מזל רע.
המכונה החדשה עמדה לה איזה זמן מיום קנייתה ללא כל שימוש, נחנקת בין עטיפות הניילון הקשיחות, ממתינה לטכנאי שיגיע ויגאל אותה מייסוריה, שהרי ידוע ששימוש ללא תפעול מקדים של תכנאי מבטל באחת את האחריות על המכשיר ( סיכון שלא יכולנו לקחת )
יום א', הטכנאי הגיע, קרע את האריזה באלימות חסרת רחמים, שבר את לוחות הקלקר שהגנו על המוצר , השליך אותם הצידה ומיד החל משחק עם כל הכפתורים וממלמל לעצמו מלמולי אב הנשמעים כמו " בלוני בלוני עגלגל וצבעוני לאן אתה עף..." שכנראה שמע ברכב בדרכו אל הגנים עם ילדיו ושכח להחליף דיסק עד בואו אלי , לפיכך ממשיך הדיסק להתנגן בראשו הקירח בשעות העבודה.
"גבירתי" הוא אומר לי " שימי לב" ומבלי לבדוק האם אני שמה הוא פותח בנאום אותו הכין מראש אודות תוכניותיה של מכונת הכביסה הנפלאה.
לכל תוכנית אופי ומטרה, יש לשים לב היטב למשקל הכבסים ( כאילו שיש לי אפשרות למדוד את הנ"ל) ותוך כדי הנאום הוא מעביר ממצב למצב, מדגים , מזהיר ומאיים. אני איבדתי קשב כבר בשלב ההתחלה מיד אחרי המשפט : " וזוהי התוכנית הפשוטה ביותר לכבסים צבעוניים " מרגע זה כל שעשיתי היה לבהות במכשיר הנחמד ולהתענג על הזכות שתהיה לי עכשיו , להכניס 8 ק"ג של כביסה במכה אחת במקום ה6 שהיה לי במכונה הקודמת.
" וזהו" מכריז הטכנאי וטורק את דלת המכונה בעוצמה ויצא מחדר הכביסה, משאיר אחריו את כל שאריות הקלקר והניילונים ( איך שאני שונאת שבעלי מקצוע משאירים אחריהם מזכרות...)
בשלב הבא, יצאתי אל הסופר ע"מ לקנות מרכך ואבקת כביסה . לאחר בדיקת המחירים ורכיבי האבקות גיליתי כי לאף אחת מהחברות אין כף מדידה באריזה.
" מה נראה להם?" ניסיתי להבין " הרי כל העניין באבקה היא חלוקת החומר בכמות הנכונה אל תוך התאים המתאימים" , בדקתי שקית אחר שקית, קופסא אחר קופסא, וכולן ללא כף!!! מה אני אמורה לעשות? לנחש? לא בא לי סתם לשפוך כמויות ולהכביד על המכונה שלי .מצד שני, אם אלפי אנשים קונים בכל יום אבקות כביסה ללא כף מדידה, כנראה הדבר אפשרי.
מיד לקחתי את האבקה המתאימה ושבתי לביתי.
לא אאריך בדברים רק אספר שהכביסה הראשונה יצאה מלוכלכת ומסריחה, השניה יצאה מלאה בחלקיקים לבנים השלישית יצאה דווקא טובה וממנה הכל היה סבבה.
מזל שיש לנו כזאת מכונה כביסה גדולה ומעולה, כזאת שלכל תוכנית יש ציור ליד ומלא סימונים ואורות דולקים רק חבל שמכל התוכניות הרבות שיש לה אני משתמשת רק בתוכנית הפשוטה ההיא, של הכבסים הצבעוניים....
המכונה החדשה עמדה לה איזה זמן מיום קנייתה ללא כל שימוש, נחנקת בין עטיפות הניילון הקשיחות, ממתינה לטכנאי שיגיע ויגאל אותה מייסוריה, שהרי ידוע ששימוש ללא תפעול מקדים של תכנאי מבטל באחת את האחריות על המכשיר ( סיכון שלא יכולנו לקחת )
יום א', הטכנאי הגיע, קרע את האריזה באלימות חסרת רחמים, שבר את לוחות הקלקר שהגנו על המוצר , השליך אותם הצידה ומיד החל משחק עם כל הכפתורים וממלמל לעצמו מלמולי אב הנשמעים כמו " בלוני בלוני עגלגל וצבעוני לאן אתה עף..." שכנראה שמע ברכב בדרכו אל הגנים עם ילדיו ושכח להחליף דיסק עד בואו אלי , לפיכך ממשיך הדיסק להתנגן בראשו הקירח בשעות העבודה.
"גבירתי" הוא אומר לי " שימי לב" ומבלי לבדוק האם אני שמה הוא פותח בנאום אותו הכין מראש אודות תוכניותיה של מכונת הכביסה הנפלאה.
לכל תוכנית אופי ומטרה, יש לשים לב היטב למשקל הכבסים ( כאילו שיש לי אפשרות למדוד את הנ"ל) ותוך כדי הנאום הוא מעביר ממצב למצב, מדגים , מזהיר ומאיים. אני איבדתי קשב כבר בשלב ההתחלה מיד אחרי המשפט : " וזוהי התוכנית הפשוטה ביותר לכבסים צבעוניים " מרגע זה כל שעשיתי היה לבהות במכשיר הנחמד ולהתענג על הזכות שתהיה לי עכשיו , להכניס 8 ק"ג של כביסה במכה אחת במקום ה6 שהיה לי במכונה הקודמת.
" וזהו" מכריז הטכנאי וטורק את דלת המכונה בעוצמה ויצא מחדר הכביסה, משאיר אחריו את כל שאריות הקלקר והניילונים ( איך שאני שונאת שבעלי מקצוע משאירים אחריהם מזכרות...)
בשלב הבא, יצאתי אל הסופר ע"מ לקנות מרכך ואבקת כביסה . לאחר בדיקת המחירים ורכיבי האבקות גיליתי כי לאף אחת מהחברות אין כף מדידה באריזה.
" מה נראה להם?" ניסיתי להבין " הרי כל העניין באבקה היא חלוקת החומר בכמות הנכונה אל תוך התאים המתאימים" , בדקתי שקית אחר שקית, קופסא אחר קופסא, וכולן ללא כף!!! מה אני אמורה לעשות? לנחש? לא בא לי סתם לשפוך כמויות ולהכביד על המכונה שלי .מצד שני, אם אלפי אנשים קונים בכל יום אבקות כביסה ללא כף מדידה, כנראה הדבר אפשרי.
מיד לקחתי את האבקה המתאימה ושבתי לביתי.
לא אאריך בדברים רק אספר שהכביסה הראשונה יצאה מלוכלכת ומסריחה, השניה יצאה מלאה בחלקיקים לבנים השלישית יצאה דווקא טובה וממנה הכל היה סבבה.
מזל שיש לנו כזאת מכונה כביסה גדולה ומעולה, כזאת שלכל תוכנית יש ציור ליד ומלא סימונים ואורות דולקים רק חבל שמכל התוכניות הרבות שיש לה אני משתמשת רק בתוכנית הפשוטה ההיא, של הכבסים הצבעוניים....
כף, בום , מזלג.... סכין?
ערב שבת, השעה 16:15 לחץ אימים, הבית כסופת הוריקן.
הילדים נעים בין סידור הסלון, מקלחות, סיום ארוחת צהריים והסתתרות מפני האמא שלא מפסיקה לחלק הוראות.
אני, עסוקה בשלבי ארגון האחרונים לשבת, כלומר השלב שבו מחביאים את ערימות הכביסה הנקיה שלא קופלו, אי שם בין הארון לשולחן, עטוף במפה יפה ש"בל יראה ובל ימצא".
בעלי, שמרגיש כמו בערב פסח, מחפש בין הסדקים והחריצים גרב אחת ללבישה בטרם יצא אל המקווה.
וסיר המרק שרותח כבר שעה, מתחנן שמישהו כבר יסגור את הגז ויניח אותו על הפלטה.
הדלקת נרות 16:35 , סוף סוף יורדים הדציבלים בבית למשהו שאפשר לחיות איתו. הקטנה נרגעת בעגלה, הסערה חלפה.
אני עוברת ליד שולחן השבת ומנסה רק לבדוק שהכל בסדר, שכל החיילים במקומם.
אני מצלמת בעיני ( כמו שלימדוני כשהייתי ילדה) את השולחן והנה... הופ, חסרים סכינים!!! אי נותנת את עיני ( המפחידה) בביתי ונוזפת בה על העבודה המרושלת. "מה?!" היא מתאוננת " לא מצאתי!" "מה לא מצאת??" אני קוראת כמו תרנגול כפרות "מה? סכינים?? בחיאט אמאשל'ך, הסכום נמצא במגירה, כולם שם כולל הסכינים!!!" וצועדת למגירה אחוזת קריז להוציא את הסכינים "הנ...." אני מתחילה ומגלה לתדהמתי שהמגירה ריקה. כלום, נאדה, לא סכינים ולא זומתי.
ניחא, כפיות נעלמות, אני מבינה, אבל סכינים? מיד אני מתחילה לחפש את הסכינים בכל מייבש כלים, ארון, מגירה, שקית. כלום! אין!
"אז מה! שלא יהיו סכינים, ממילא הקטנים לא צריכים סכינים" אני שומעת קריאה מהסלון, שרק מעלה את עצבי הרגישים.
מבחינת הילדים, כמה שפחות כלי מלחמה כן ייטב. מבחינתי ישנן שתי אופציות. או שהילדים התחילו לאכול סכינים או שהסכינים הולכים אל הפח יחד עם הכפיות והאוכל.
בכל בית יש רשימה של דברים שנעלמים באופן קבוע וגורף.
שנים אני תוהה לעצמי היכן הם ולמה דווקא הם בוחרים להיעלם
חלקי הלגו, קלפי משחק, גרביים, מברשות שיניים, כפיות וסכינים ( כבר אמרנו) מכסים של קופסאות פלסטיק, דיסקים של הגן של דודו ( ודווקא הם ) גומיות שיער ( באלפים, הן נעלמות ) כיפות ( במליונים) ועוד ועוד.
שנים שאני חולמת לגלות את הסוד, להיכן הן בורחות ומדוע. כשדמיוני המופרע שולט בי אני יכולה לדמיין אותם מקימים ארגון מרי אזרחי , מסתתרים מפני השלטון האכזר שלא נוהג בהם כשורה, הדורש מהם להיות נוכחים במקומם, בזמן שאנשי השלטון בכלל זורקים אותם במקומות בלתי הגיוניים ומצפים שישובו לארון/לסל הכביסה/לארון המשחקים מסודרים ונקיים.
הבעיה היא שאפילו בפסח אני לא מוצאת את אותם נעלמים, מה שאומר שהם בטח יצאו לאימוני שטח ארוכי טווח ומשם לרגילה....
מיד עם צאת השבת ( אחרי שהפכתי את הבית ) אני מעלה על רשימת הסידורים את המטלה לרכוש סכינים חדשים. "לכי תמצאי סט זהה" אני מהמהמת לעצמי, ומדגישה את המטלה במרקר צהוב ומוסיפה תזכורת בפלאפון .
בעודי צועדת במסדרונות הבית אני מגלה כי הבית שקט, שקט מדי!!! "אוי לא, רק שהילדים לא נעלמו לי עכשיו" אני נבהלת ומיד עולה בדמיוני חבורת ילדים מקימה ארגון מורדים קטן המסתתר מפני השלטון ומכין תוכניות מרי. אני רצה אל חדרי השינה להפתיע אותם במקום מסתורם ומגלה ילדים ישנים במיטות ונוחרים ( בקצב שווה וקולני).
"מזל", אני חושבת לעצמי " סט כזה אני בטוח לא אמצא בחנויות....."
הילדים נעים בין סידור הסלון, מקלחות, סיום ארוחת צהריים והסתתרות מפני האמא שלא מפסיקה לחלק הוראות.
אני, עסוקה בשלבי ארגון האחרונים לשבת, כלומר השלב שבו מחביאים את ערימות הכביסה הנקיה שלא קופלו, אי שם בין הארון לשולחן, עטוף במפה יפה ש"בל יראה ובל ימצא".
בעלי, שמרגיש כמו בערב פסח, מחפש בין הסדקים והחריצים גרב אחת ללבישה בטרם יצא אל המקווה.
וסיר המרק שרותח כבר שעה, מתחנן שמישהו כבר יסגור את הגז ויניח אותו על הפלטה.
הדלקת נרות 16:35 , סוף סוף יורדים הדציבלים בבית למשהו שאפשר לחיות איתו. הקטנה נרגעת בעגלה, הסערה חלפה.
אני עוברת ליד שולחן השבת ומנסה רק לבדוק שהכל בסדר, שכל החיילים במקומם.
אני מצלמת בעיני ( כמו שלימדוני כשהייתי ילדה) את השולחן והנה... הופ, חסרים סכינים!!! אי נותנת את עיני ( המפחידה) בביתי ונוזפת בה על העבודה המרושלת. "מה?!" היא מתאוננת " לא מצאתי!" "מה לא מצאת??" אני קוראת כמו תרנגול כפרות "מה? סכינים?? בחיאט אמאשל'ך, הסכום נמצא במגירה, כולם שם כולל הסכינים!!!" וצועדת למגירה אחוזת קריז להוציא את הסכינים "הנ...." אני מתחילה ומגלה לתדהמתי שהמגירה ריקה. כלום, נאדה, לא סכינים ולא זומתי.
ניחא, כפיות נעלמות, אני מבינה, אבל סכינים? מיד אני מתחילה לחפש את הסכינים בכל מייבש כלים, ארון, מגירה, שקית. כלום! אין!
"אז מה! שלא יהיו סכינים, ממילא הקטנים לא צריכים סכינים" אני שומעת קריאה מהסלון, שרק מעלה את עצבי הרגישים.
מבחינת הילדים, כמה שפחות כלי מלחמה כן ייטב. מבחינתי ישנן שתי אופציות. או שהילדים התחילו לאכול סכינים או שהסכינים הולכים אל הפח יחד עם הכפיות והאוכל.
בכל בית יש רשימה של דברים שנעלמים באופן קבוע וגורף.
שנים אני תוהה לעצמי היכן הם ולמה דווקא הם בוחרים להיעלם
חלקי הלגו, קלפי משחק, גרביים, מברשות שיניים, כפיות וסכינים ( כבר אמרנו) מכסים של קופסאות פלסטיק, דיסקים של הגן של דודו ( ודווקא הם ) גומיות שיער ( באלפים, הן נעלמות ) כיפות ( במליונים) ועוד ועוד.
שנים שאני חולמת לגלות את הסוד, להיכן הן בורחות ומדוע. כשדמיוני המופרע שולט בי אני יכולה לדמיין אותם מקימים ארגון מרי אזרחי , מסתתרים מפני השלטון האכזר שלא נוהג בהם כשורה, הדורש מהם להיות נוכחים במקומם, בזמן שאנשי השלטון בכלל זורקים אותם במקומות בלתי הגיוניים ומצפים שישובו לארון/לסל הכביסה/לארון המשחקים מסודרים ונקיים.
הבעיה היא שאפילו בפסח אני לא מוצאת את אותם נעלמים, מה שאומר שהם בטח יצאו לאימוני שטח ארוכי טווח ומשם לרגילה....
מיד עם צאת השבת ( אחרי שהפכתי את הבית ) אני מעלה על רשימת הסידורים את המטלה לרכוש סכינים חדשים. "לכי תמצאי סט זהה" אני מהמהמת לעצמי, ומדגישה את המטלה במרקר צהוב ומוסיפה תזכורת בפלאפון .
בעודי צועדת במסדרונות הבית אני מגלה כי הבית שקט, שקט מדי!!! "אוי לא, רק שהילדים לא נעלמו לי עכשיו" אני נבהלת ומיד עולה בדמיוני חבורת ילדים מקימה ארגון מורדים קטן המסתתר מפני השלטון ומכין תוכניות מרי. אני רצה אל חדרי השינה להפתיע אותם במקום מסתורם ומגלה ילדים ישנים במיטות ונוחרים ( בקצב שווה וקולני).
"מזל", אני חושבת לעצמי " סט כזה אני בטוח לא אמצא בחנויות....."
קשה זיווגם....
מה הפלא שאומנות הזיווג קשה כקריעת ים סוף??? הרי למצוא שניים בעולם שיתאימו זה לזו, זה כמו לחפש מחט בערימת שחת.
לדאבוני, באמתחתי כמויות של בודדים ובודדות אש מחפשים זוגיות. חלקם אפילו לא יודעים כמה הם בודדים. חיים בין בודדים אחרים, מנסים כיווני שידוך שונים אך לא קולעים.
מדוע?
איני מתיימרת לדעת את התשובה אך אני יכולה מנסיוני להעלות מס' בעיות, סתירות וטענות.
ראשית, ישנם בודדים אשר חושבים כי בת זוגם צריכה להיות מושלמת, זכה, דקה ובלי רבב כשהם נראים זוועה.
הם קשים כאבן, מלאים בפגמים,אופיים משתנה תכופות עד שהם כבר לא זוכרים את צבעם המקורי ולמרות הכל הם מחפשים את ה"טופ" .
במקביל ישנם אשר יוצאים למחוזות רחוקים, בעוד בנות זוגן ממתינות שיזכרו שהן קיימות וישובו אליהן.
לעיתים אני מביטה בכאלו שחושבות שמצאו את אשר חיפשו והדמיון בין מה שיש להן למה שהן צריכות כל כך קרוב אך מרוב המתנה ורצון הן מוכנות להתפשר ועושות הכל כדי להתאים את עצמן לבן זוגן ולא מבינות מדוע הדבר לא מתקדם.
ישנם שרוצים לפרוח, ליצור, לפרוץ אך נקשרים דווקא לזו שתצמצם אותם, קטנה ומכווצת שאין באופיה להמריא ולהמתח למען בן זוגה ולהיפך, יש בודדות שהן קטנות, רכות ועדינות אשר נופלות תמיד על ההצעה הגסה והכבדה אשר יכולה לבלוע אותן חיים והן, מתוך עדינותן לא מעיזות לסרב.
וככה אני יושבת לי על השטיח בסלון ומנסה לעשות התאמות. יושבת בין ערמות של גרביים, מאות !! ומנסה לזווג זיווגים.
אוחזת בידי גרב ורודה ומנסה להבין האם זאת גרב לבנה שבטעות פלשה לכביסה צבעונית ואיבדה את הברק שלה או גרב אדומה שדהתה בכביסה.
וגרב נוספת שאם זכרוני אינו מטעני, איבדה את בן זוגה עקב חור בראשו ואת זה ( שלא מצאתי אז) שכחתי לזרוק .
שתי זוגות זהות שהוצמדו יחד עד שגיליתי שאחת במידה 40 והשניה 23 וזוג נוסף בפסים בצבעים זהים אך לא בסדר זהה.
בסופו של תהליך, אני נשארת עם מעט זוגות משודכים והרבה גרביים בודדות , יותר מדי.
מעניין מה יעשו ילדי מחר כשיחפשו גרביים ללבוש....
מזל שחורף, ככה הגננת לא תגלה שבני בן החמש הולך עם גרב אחת ירוקה וגרב אחת כחולה עם עיגולים...
שיהיה רק בשמחות!
לדאבוני, באמתחתי כמויות של בודדים ובודדות אש מחפשים זוגיות. חלקם אפילו לא יודעים כמה הם בודדים. חיים בין בודדים אחרים, מנסים כיווני שידוך שונים אך לא קולעים.
מדוע?
איני מתיימרת לדעת את התשובה אך אני יכולה מנסיוני להעלות מס' בעיות, סתירות וטענות.
ראשית, ישנם בודדים אשר חושבים כי בת זוגם צריכה להיות מושלמת, זכה, דקה ובלי רבב כשהם נראים זוועה.
הם קשים כאבן, מלאים בפגמים,אופיים משתנה תכופות עד שהם כבר לא זוכרים את צבעם המקורי ולמרות הכל הם מחפשים את ה"טופ" .
במקביל ישנם אשר יוצאים למחוזות רחוקים, בעוד בנות זוגן ממתינות שיזכרו שהן קיימות וישובו אליהן.
לעיתים אני מביטה בכאלו שחושבות שמצאו את אשר חיפשו והדמיון בין מה שיש להן למה שהן צריכות כל כך קרוב אך מרוב המתנה ורצון הן מוכנות להתפשר ועושות הכל כדי להתאים את עצמן לבן זוגן ולא מבינות מדוע הדבר לא מתקדם.
ישנם שרוצים לפרוח, ליצור, לפרוץ אך נקשרים דווקא לזו שתצמצם אותם, קטנה ומכווצת שאין באופיה להמריא ולהמתח למען בן זוגה ולהיפך, יש בודדות שהן קטנות, רכות ועדינות אשר נופלות תמיד על ההצעה הגסה והכבדה אשר יכולה לבלוע אותן חיים והן, מתוך עדינותן לא מעיזות לסרב.
וככה אני יושבת לי על השטיח בסלון ומנסה לעשות התאמות. יושבת בין ערמות של גרביים, מאות !! ומנסה לזווג זיווגים.
אוחזת בידי גרב ורודה ומנסה להבין האם זאת גרב לבנה שבטעות פלשה לכביסה צבעונית ואיבדה את הברק שלה או גרב אדומה שדהתה בכביסה.
וגרב נוספת שאם זכרוני אינו מטעני, איבדה את בן זוגה עקב חור בראשו ואת זה ( שלא מצאתי אז) שכחתי לזרוק .
שתי זוגות זהות שהוצמדו יחד עד שגיליתי שאחת במידה 40 והשניה 23 וזוג נוסף בפסים בצבעים זהים אך לא בסדר זהה.
בסופו של תהליך, אני נשארת עם מעט זוגות משודכים והרבה גרביים בודדות , יותר מדי.
מעניין מה יעשו ילדי מחר כשיחפשו גרביים ללבוש....
מזל שחורף, ככה הגננת לא תגלה שבני בן החמש הולך עם גרב אחת ירוקה וגרב אחת כחולה עם עיגולים...
שיהיה רק בשמחות!
הירשם ל-
רשומות (Atom)