ערב שבת, השעה 16:15 לחץ אימים, הבית כסופת הוריקן.
הילדים נעים בין סידור הסלון, מקלחות, סיום ארוחת צהריים והסתתרות מפני האמא שלא מפסיקה לחלק הוראות.
אני, עסוקה בשלבי ארגון האחרונים לשבת, כלומר השלב שבו מחביאים את ערימות הכביסה הנקיה שלא קופלו, אי שם בין הארון לשולחן, עטוף במפה יפה ש"בל יראה ובל ימצא".
בעלי, שמרגיש כמו בערב פסח, מחפש בין הסדקים והחריצים גרב אחת ללבישה בטרם יצא אל המקווה.
וסיר המרק שרותח כבר שעה, מתחנן שמישהו כבר יסגור את הגז ויניח אותו על הפלטה.
הדלקת נרות 16:35 , סוף סוף יורדים הדציבלים בבית למשהו שאפשר לחיות איתו. הקטנה נרגעת בעגלה, הסערה חלפה.
אני עוברת ליד שולחן השבת ומנסה רק לבדוק שהכל בסדר, שכל החיילים במקומם.
אני מצלמת בעיני ( כמו שלימדוני כשהייתי ילדה) את השולחן והנה... הופ, חסרים סכינים!!! אי נותנת את עיני ( המפחידה) בביתי ונוזפת בה על העבודה המרושלת. "מה?!" היא מתאוננת " לא מצאתי!" "מה לא מצאת??" אני קוראת כמו תרנגול כפרות "מה? סכינים?? בחיאט אמאשל'ך, הסכום נמצא במגירה, כולם שם כולל הסכינים!!!" וצועדת למגירה אחוזת קריז להוציא את הסכינים "הנ...." אני מתחילה ומגלה לתדהמתי שהמגירה ריקה. כלום, נאדה, לא סכינים ולא זומתי.
ניחא, כפיות נעלמות, אני מבינה, אבל סכינים? מיד אני מתחילה לחפש את הסכינים בכל מייבש כלים, ארון, מגירה, שקית. כלום! אין!
"אז מה! שלא יהיו סכינים, ממילא הקטנים לא צריכים סכינים" אני שומעת קריאה מהסלון, שרק מעלה את עצבי הרגישים.
מבחינת הילדים, כמה שפחות כלי מלחמה כן ייטב. מבחינתי ישנן שתי אופציות. או שהילדים התחילו לאכול סכינים או שהסכינים הולכים אל הפח יחד עם הכפיות והאוכל.
בכל בית יש רשימה של דברים שנעלמים באופן קבוע וגורף.
שנים אני תוהה לעצמי היכן הם ולמה דווקא הם בוחרים להיעלם
חלקי הלגו, קלפי משחק, גרביים, מברשות שיניים, כפיות וסכינים ( כבר אמרנו) מכסים של קופסאות פלסטיק, דיסקים של הגן של דודו ( ודווקא הם ) גומיות שיער ( באלפים, הן נעלמות ) כיפות ( במליונים) ועוד ועוד.
שנים שאני חולמת לגלות את הסוד, להיכן הן בורחות ומדוע. כשדמיוני המופרע שולט בי אני יכולה לדמיין אותם מקימים ארגון מרי אזרחי , מסתתרים מפני השלטון האכזר שלא נוהג בהם כשורה, הדורש מהם להיות נוכחים במקומם, בזמן שאנשי השלטון בכלל זורקים אותם במקומות בלתי הגיוניים ומצפים שישובו לארון/לסל הכביסה/לארון המשחקים מסודרים ונקיים.
הבעיה היא שאפילו בפסח אני לא מוצאת את אותם נעלמים, מה שאומר שהם בטח יצאו לאימוני שטח ארוכי טווח ומשם לרגילה....
מיד עם צאת השבת ( אחרי שהפכתי את הבית ) אני מעלה על רשימת הסידורים את המטלה לרכוש סכינים חדשים. "לכי תמצאי סט זהה" אני מהמהמת לעצמי, ומדגישה את המטלה במרקר צהוב ומוסיפה תזכורת בפלאפון .
בעודי צועדת במסדרונות הבית אני מגלה כי הבית שקט, שקט מדי!!! "אוי לא, רק שהילדים לא נעלמו לי עכשיו" אני נבהלת ומיד עולה בדמיוני חבורת ילדים מקימה ארגון מורדים קטן המסתתר מפני השלטון ומכין תוכניות מרי. אני רצה אל חדרי השינה להפתיע אותם במקום מסתורם ומגלה ילדים ישנים במיטות ונוחרים ( בקצב שווה וקולני).
"מזל", אני חושבת לעצמי " סט כזה אני בטוח לא אמצא בחנויות....."
הילדים נעים בין סידור הסלון, מקלחות, סיום ארוחת צהריים והסתתרות מפני האמא שלא מפסיקה לחלק הוראות.
אני, עסוקה בשלבי ארגון האחרונים לשבת, כלומר השלב שבו מחביאים את ערימות הכביסה הנקיה שלא קופלו, אי שם בין הארון לשולחן, עטוף במפה יפה ש"בל יראה ובל ימצא".
בעלי, שמרגיש כמו בערב פסח, מחפש בין הסדקים והחריצים גרב אחת ללבישה בטרם יצא אל המקווה.
וסיר המרק שרותח כבר שעה, מתחנן שמישהו כבר יסגור את הגז ויניח אותו על הפלטה.
הדלקת נרות 16:35 , סוף סוף יורדים הדציבלים בבית למשהו שאפשר לחיות איתו. הקטנה נרגעת בעגלה, הסערה חלפה.
אני עוברת ליד שולחן השבת ומנסה רק לבדוק שהכל בסדר, שכל החיילים במקומם.
אני מצלמת בעיני ( כמו שלימדוני כשהייתי ילדה) את השולחן והנה... הופ, חסרים סכינים!!! אי נותנת את עיני ( המפחידה) בביתי ונוזפת בה על העבודה המרושלת. "מה?!" היא מתאוננת " לא מצאתי!" "מה לא מצאת??" אני קוראת כמו תרנגול כפרות "מה? סכינים?? בחיאט אמאשל'ך, הסכום נמצא במגירה, כולם שם כולל הסכינים!!!" וצועדת למגירה אחוזת קריז להוציא את הסכינים "הנ...." אני מתחילה ומגלה לתדהמתי שהמגירה ריקה. כלום, נאדה, לא סכינים ולא זומתי.
ניחא, כפיות נעלמות, אני מבינה, אבל סכינים? מיד אני מתחילה לחפש את הסכינים בכל מייבש כלים, ארון, מגירה, שקית. כלום! אין!
"אז מה! שלא יהיו סכינים, ממילא הקטנים לא צריכים סכינים" אני שומעת קריאה מהסלון, שרק מעלה את עצבי הרגישים.
מבחינת הילדים, כמה שפחות כלי מלחמה כן ייטב. מבחינתי ישנן שתי אופציות. או שהילדים התחילו לאכול סכינים או שהסכינים הולכים אל הפח יחד עם הכפיות והאוכל.
בכל בית יש רשימה של דברים שנעלמים באופן קבוע וגורף.
שנים אני תוהה לעצמי היכן הם ולמה דווקא הם בוחרים להיעלם
חלקי הלגו, קלפי משחק, גרביים, מברשות שיניים, כפיות וסכינים ( כבר אמרנו) מכסים של קופסאות פלסטיק, דיסקים של הגן של דודו ( ודווקא הם ) גומיות שיער ( באלפים, הן נעלמות ) כיפות ( במליונים) ועוד ועוד.
שנים שאני חולמת לגלות את הסוד, להיכן הן בורחות ומדוע. כשדמיוני המופרע שולט בי אני יכולה לדמיין אותם מקימים ארגון מרי אזרחי , מסתתרים מפני השלטון האכזר שלא נוהג בהם כשורה, הדורש מהם להיות נוכחים במקומם, בזמן שאנשי השלטון בכלל זורקים אותם במקומות בלתי הגיוניים ומצפים שישובו לארון/לסל הכביסה/לארון המשחקים מסודרים ונקיים.
הבעיה היא שאפילו בפסח אני לא מוצאת את אותם נעלמים, מה שאומר שהם בטח יצאו לאימוני שטח ארוכי טווח ומשם לרגילה....
מיד עם צאת השבת ( אחרי שהפכתי את הבית ) אני מעלה על רשימת הסידורים את המטלה לרכוש סכינים חדשים. "לכי תמצאי סט זהה" אני מהמהמת לעצמי, ומדגישה את המטלה במרקר צהוב ומוסיפה תזכורת בפלאפון .
בעודי צועדת במסדרונות הבית אני מגלה כי הבית שקט, שקט מדי!!! "אוי לא, רק שהילדים לא נעלמו לי עכשיו" אני נבהלת ומיד עולה בדמיוני חבורת ילדים מקימה ארגון מורדים קטן המסתתר מפני השלטון ומכין תוכניות מרי. אני רצה אל חדרי השינה להפתיע אותם במקום מסתורם ומגלה ילדים ישנים במיטות ונוחרים ( בקצב שווה וקולני).
"מזל", אני חושבת לעצמי " סט כזה אני בטוח לא אמצא בחנויות....."