מי שמכיר אותי היטב יודע ש"שופינג" אינו נמנה עם אחד מתחביבי העיקריים. להיפך, אני אפילו נמנעת מלבקר בחנויות, למדוד, להתלבט, לבקש הנחה ולצאת עם שקית שמנמנה, מרוצה ומדושנת עונג מהפריט החדש שזה עתה נרכש. ולא בגלל שאני לא אוהבת או חלילה לא רוצה לקנות- אלא שאני נמנית עם אותן מיעוט נשות ישראל אשר בתחתית שרשרת המזון ( ליד החלזונות והחשופיות) עומדות, ניצבות, איתנות ומלאות אידיאלים האומרים ש "קודם כל הילדים והבעל ורק, בסוף בסוף אם נשאר- אז מגיע תורי". וגם אז, כשהן כבר קונות לעצמן משהו- הן אוכלות את עצמן על שהעיזו לקנות חולצה אחת יחידה ב"חצאית המנשה" - חנות עממית ונפלאה לבגדי נשים.
איני יודעת מהיכן רכשתי לי את האופי הנלוז הזה, כאילו היה זה נעץ גנטי הסותר את הטבע האנושי-נשי. לא מצד אבי ( שם נשות המשפחה יודעות שאמא לא שמחה.... חארם על הילדים ) וגם לא מצד אימי ( שכן אימי בהחלט יודעת לדאוג לעצמה) וגם לא מצד בעלי ( שאומר לי ללא הרף ללכת וסוף סוף לפנק את עצמי) זה כנראה משהו שקיבלתי ממנהל הבנק המסכן, היושב מוטרד במשרדו הצחיח ושואל את עצמו שוב ושוב " נו, מה יהיה"???
בכל מקרה, בלילה בלילה, כשכולם ישנים ( אצלנו הם ישנים בעיניים פקוחות אבל לפי כובד הנחירות אפשר לדעת שהם בפאזה אחרת...) אני יושבת ומפנטזת לעצמי כיצד ביום מן הימים, יהיו לי זוזים רבים לדנדש את כולם- כולל בעלי, ואפילו ישאר גם לי , ואני אקנה ואקנה ואקנה, ואם יהיה אפשרי- אני אשפץ את חדר האמבטיה ואקנה מלאי מגבות שלעולם לא יגמר, וגלונים על גלונים של קצפות אמבט ושמפואים יוקרתיים עד אימה.... וככה מתמלאת לה בועת הפנטזיה בעוד ועוד.... ואני אתקן סוף סוף את התריסים והרשתות שמזמן שכחו למה הם תלויות כמו אחרי קרב למזכרת.
וכמובן לא שכחתי את אהבתי לצבעי טמבור .... בהם אני אצבע שוב את החדרים, אדביק את הפנלים שרבו עם הקיר ואחליף את הידיות של חדרי השינה.... בקיצור- טיפול פנים , התחדשות ורענון.
מדי מס' לילות אני אף משתפת את בעלי בחלומותי . והוא, כיאה לגבר שבגברים, שותק ומהנהן בתמיכה מלאה ואומר : " בעז"ה, בעז"ה"...
ובכן, ה' עזר! ובגדול.
וכך, ( בעמק יפה בין הרים ושדות) החליט מייבש הכביסה שלנו להשרף, כן !! ככה סתם, נמאס לו להיות הניגר השכונתי שאפילו בימי הרמדן לא מקבל דקה של חופש והוא שרף את עצמו ואת כל שאיתו ( בגדי החג, שבת ויום חול) וכאילו שלו די לו בזה, המשיך ושרף עוד חלקים ניכרים בבית. בעלי ( הגבגבר, כבר אמרנו??) שהיה בבית חילץ את כל בני המשפחה מהקומה ובכך הסתיים הסיפור בכי סבבה.
חסדי ה'.
אולם, מאחר והיה זה בשעת לילה מאוחרת, ועם ישראל נוהג ללבוש פיג'מה בלילות- לא היה לבני ביתי מה ללבוש, מעבר לאותם מלבושי לילה.
אז מה עושים???? קונים!!! או במילים אחרות: ש-ו-פ-י-נ-ג!!
אא-מ-הה-מ-הה...... ששופינג הוא דבר שעושים על מי מנוחות, בזמנך החופשי ובמנות קצובות. אבל תפילותי לכל אלו היו כנראה כל כך אינטנסיביות שריבונו של עולם החליט לתת לי אותם במכה אחת.
מי שלא ראה אישה באטרף קניות , לא ראה היסטריה מימיו. בתוך זמן קצר רצנו: אימי, בנותי ואנוכי להשלים את תכולת ארונותיהן ( שכן התכולה הקודמת הלכה לעולמה ) . פשטנו על כל חנות שנקרתה בדרכנו תוך שאנו צועקות זו לזו:
" גרביים!!! אל תשכחי לבנים ( מילה יפה לתחתונים וגופיה ) !!!!! מהר פיג'מות!!! לא לשכוח גרביונים, חולצות שבת...ואנו רצות מפינה לפינה, ממלאות עגלות, סופרות פריטים, בודקות מידות ב"טיקטים" ומנסות לזכור מה כבר נלקח ולמי. וכך בלי לאפשר לעצמנו רגע אחד של הנאה, אנו ממשיכות לחנות הבאה ומוחקות מהרשימה המאוד מדוייקת את הפריטים שנרכשו.
השלב הבא אחרי הבגדים , היה : עזרים נלווים, לא כאן המקום לפרט מה הם , אלא רק אומר שבמשך שלושה שבועות יצאתי כל יום ע"מ להשלים את מרבית נזקי השריפה. בכל יום חזרתי מרוצה אך מוטשת עד אובדן הכרה בעודי מנסה בסוף יום לזכור מה רכשתי היום ......
קיבלתי מנות קניות לחיים שלמים ופתאום אני לא מבינה על מה העניין. מה כל-כך כייף בללכת, לחטט רגליים , למלא שקיות, להתקין, לקפל ולסדר בארונות, לשכוח עד מהרה שהדבר חדש, ולרוץ לדבר הבא בעוד הקודם מתיישן לו בצד, נעלב.
אני בטוחה שאחרי שנחזור לחיים נורמלים אני אשמח על כל רשימת השיפוצים שנעלמה באחת ( תודות לקבלן שמשפץ את הנזקים ) ועל כל הדברים החדשים שישמחו את ליבי .
אני את שלי כבר למדתי:
א. צריך להזהר במה שמבקשים, ולדעת איך לבקש
ב. אלוקים שומע תפילה ללא כל ספק, עובדה!!
ג. בסה"כ אין לך על מה להתלונן. רציתי ??? קיבלתי !!!!
איני יודעת מהיכן רכשתי לי את האופי הנלוז הזה, כאילו היה זה נעץ גנטי הסותר את הטבע האנושי-נשי. לא מצד אבי ( שם נשות המשפחה יודעות שאמא לא שמחה.... חארם על הילדים ) וגם לא מצד אימי ( שכן אימי בהחלט יודעת לדאוג לעצמה) וגם לא מצד בעלי ( שאומר לי ללא הרף ללכת וסוף סוף לפנק את עצמי) זה כנראה משהו שקיבלתי ממנהל הבנק המסכן, היושב מוטרד במשרדו הצחיח ושואל את עצמו שוב ושוב " נו, מה יהיה"???
בכל מקרה, בלילה בלילה, כשכולם ישנים ( אצלנו הם ישנים בעיניים פקוחות אבל לפי כובד הנחירות אפשר לדעת שהם בפאזה אחרת...) אני יושבת ומפנטזת לעצמי כיצד ביום מן הימים, יהיו לי זוזים רבים לדנדש את כולם- כולל בעלי, ואפילו ישאר גם לי , ואני אקנה ואקנה ואקנה, ואם יהיה אפשרי- אני אשפץ את חדר האמבטיה ואקנה מלאי מגבות שלעולם לא יגמר, וגלונים על גלונים של קצפות אמבט ושמפואים יוקרתיים עד אימה.... וככה מתמלאת לה בועת הפנטזיה בעוד ועוד.... ואני אתקן סוף סוף את התריסים והרשתות שמזמן שכחו למה הם תלויות כמו אחרי קרב למזכרת.
וכמובן לא שכחתי את אהבתי לצבעי טמבור .... בהם אני אצבע שוב את החדרים, אדביק את הפנלים שרבו עם הקיר ואחליף את הידיות של חדרי השינה.... בקיצור- טיפול פנים , התחדשות ורענון.
מדי מס' לילות אני אף משתפת את בעלי בחלומותי . והוא, כיאה לגבר שבגברים, שותק ומהנהן בתמיכה מלאה ואומר : " בעז"ה, בעז"ה"...
ובכן, ה' עזר! ובגדול.
וכך, ( בעמק יפה בין הרים ושדות) החליט מייבש הכביסה שלנו להשרף, כן !! ככה סתם, נמאס לו להיות הניגר השכונתי שאפילו בימי הרמדן לא מקבל דקה של חופש והוא שרף את עצמו ואת כל שאיתו ( בגדי החג, שבת ויום חול) וכאילו שלו די לו בזה, המשיך ושרף עוד חלקים ניכרים בבית. בעלי ( הגבגבר, כבר אמרנו??) שהיה בבית חילץ את כל בני המשפחה מהקומה ובכך הסתיים הסיפור בכי סבבה.
חסדי ה'.
אולם, מאחר והיה זה בשעת לילה מאוחרת, ועם ישראל נוהג ללבוש פיג'מה בלילות- לא היה לבני ביתי מה ללבוש, מעבר לאותם מלבושי לילה.
אז מה עושים???? קונים!!! או במילים אחרות: ש-ו-פ-י-נ-ג!!
אא-מ-הה-מ-הה...... ששופינג הוא דבר שעושים על מי מנוחות, בזמנך החופשי ובמנות קצובות. אבל תפילותי לכל אלו היו כנראה כל כך אינטנסיביות שריבונו של עולם החליט לתת לי אותם במכה אחת.
מי שלא ראה אישה באטרף קניות , לא ראה היסטריה מימיו. בתוך זמן קצר רצנו: אימי, בנותי ואנוכי להשלים את תכולת ארונותיהן ( שכן התכולה הקודמת הלכה לעולמה ) . פשטנו על כל חנות שנקרתה בדרכנו תוך שאנו צועקות זו לזו:
" גרביים!!! אל תשכחי לבנים ( מילה יפה לתחתונים וגופיה ) !!!!! מהר פיג'מות!!! לא לשכוח גרביונים, חולצות שבת...ואנו רצות מפינה לפינה, ממלאות עגלות, סופרות פריטים, בודקות מידות ב"טיקטים" ומנסות לזכור מה כבר נלקח ולמי. וכך בלי לאפשר לעצמנו רגע אחד של הנאה, אנו ממשיכות לחנות הבאה ומוחקות מהרשימה המאוד מדוייקת את הפריטים שנרכשו.
השלב הבא אחרי הבגדים , היה : עזרים נלווים, לא כאן המקום לפרט מה הם , אלא רק אומר שבמשך שלושה שבועות יצאתי כל יום ע"מ להשלים את מרבית נזקי השריפה. בכל יום חזרתי מרוצה אך מוטשת עד אובדן הכרה בעודי מנסה בסוף יום לזכור מה רכשתי היום ......
קיבלתי מנות קניות לחיים שלמים ופתאום אני לא מבינה על מה העניין. מה כל-כך כייף בללכת, לחטט רגליים , למלא שקיות, להתקין, לקפל ולסדר בארונות, לשכוח עד מהרה שהדבר חדש, ולרוץ לדבר הבא בעוד הקודם מתיישן לו בצד, נעלב.
אני בטוחה שאחרי שנחזור לחיים נורמלים אני אשמח על כל רשימת השיפוצים שנעלמה באחת ( תודות לקבלן שמשפץ את הנזקים ) ועל כל הדברים החדשים שישמחו את ליבי .
אני את שלי כבר למדתי:
א. צריך להזהר במה שמבקשים, ולדעת איך לבקש
ב. אלוקים שומע תפילה ללא כל ספק, עובדה!!
ג. בסה"כ אין לך על מה להתלונן. רציתי ??? קיבלתי !!!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה