אז היה צום, אז מה??

ערב יום כיפור, הילדים אוכלים כאילו אין מחר ( בלי עין הרע)  ועושים תחרות ווירטואלית, מי יצום ועד מתי.
כמובן שבן הארבע וחצי נותן את הצפי הכי רחוק : "אני אצום שבוע".
הצום מתחיל. כבר בתחילת ערבית חסרה לי כוס המים הקבועה שאני רגילה ללגום בהנקה.
אני יושבת בעזרת הנשים בבית הכנסת המרכזי, שם שרים שירים מנומסים, בעוד מבית הכנסת הספרדי אני שומעת  "עננו, אלוקי המרכבה..." וליבי נמשך לשם, אל צלילי הילדות- אל התפילה שאני כה אוהבת. כבר לפני שלוש שנים ( 13 שנה החזקתי מעמד) קיבלתי על עצמי לחבור עם ילדי אל המניין שאבא שלהם מתפלל ובכך להיות נאמנה לבעלי ולמסורתו, אבל השנה נשברתי, מיד אחרי תפילת עמידה חמקתי לי אל הספרדים, נשמתי עמוק ולגמתי את צלילי " אדון הסליחות, בוחן לבבות..." כמה שהאשכנזים מפסידים....
הבוקר התחיל מאוחר, בזכות גאונית  ביישוב שלנו שארגנה משחקיה , כך שבשעה 11:00 בבוקר אנחנו יוצאים לשם, המיזוג עובד על הקפאה ( למה שמישהו ירצה להקפיא את הילדים ביום כיפור???) :) בשעה 12:00 אני כבר מרגישה שהכוחות אוזלים ממני, ריחות הבמבה והביסלי מתערבבים באפי יחד עם ביסקוויטים מעוכים, ולכל ילד יש גם בקבוק מיץ, מה יש לכן אמהות יקרות? לא שמעתן על תזונה מאוזנת? מה רע במלפפון בתוך סנדוויץ'? רחמי שמיים על צמות, עייפות ורעבות!!
לקראת הצהריים אני מגיעה לשיא, הקטנה אוכלת כל שעה, נקודות שחורות מטיילות לי ברשתית.
מישהו חייב להמציא רבניות פוסקות הלכה ( סתם, ממש לא) אבל אם הרב אומר לי שכשאני מרגישה ככה או ככה אני יכולה לאכול בשיעורים, הוא מצפה ממני לקחת אחריות? לא תודה, אני מעדיפה למות , רק לא להחליט שאני חלשה או שאין לקטנה מה לאכול ולשבור את הצום. גיהנום- לא על חשבוני!!
השבת יצאה!
הצום הסתיים, כשהקטנה מחוברת אלי כבר חמש שעות ברציפות.
עושים הבדלה, אוכלים משהו ( הרבה משהו) בעצם, אוכלים כל מה שיש במקרר.
ואז, בעודנו מנסים לעכל ( תרתי משמע) את מה שעיכלנו היום, הילדים- מלאי מרץ ומלאי מזון בבטנם- כבר דורשים את השלב הבא- ססווווכככההההה!!!!!   אחוזי עמוק הם מתרוצצים בבית כמו עכברי מעבדה לפני יציאה לחופשה.
אנחנו בקושי מצליחים לאסוף את עצמנו מהכיסא, הראש דופק, הקיבה בטראומה, הקטנה עוד אוכלת ובעלי עוד באווירת    " אל נורא עלילה" ( אבל של האשכנזים ) והילדים במרץ אוחזים במה שבא ליד- פטישים, מסמרים, קרשים,הורים - ויוצאים אל המרפסת.
"נו", הם נוזפים בנו  " מתי כבר נתחיל?? מאוחר", "אאאבאא, בא כבר"!!!!
נבוכים אנחנו יוצאים אל הסוכה, מנסים לצאת ממצב ההמתנה שאנו נמצאים בו, משתדלים להתאים נכונה את ה"לאטות" ולזכור מה מתחבר למה ומה לעזעזל אומרים המספרים העוקבים - והאם המספור הוא משמאל לימין או מימין לשמאל.
לאט לאט הסוכה מקבלת צורה, צורה של סוכה שבנו אותה חבורת ילדים היפראקטיביים וזוג הורים חלשים.
אז מה, אז מה אם היה היום צום???"