שבוע טוב ומבורך ( תפתח ת'דלת ותברח )

שבת, איזו מתנה נפלאה. אני לא מצליחה לדמיין כיצד היינו חיים בלי השבת.
כלומר אני כן מצליחה, פשוט היינו חיים כמו כלבלב עם קרציות, רצים סביב הזנב של עצמנו, בלי רגע לנשום , הלשון בחוץ.
היופי בשבת היא הלכידות המשפחתית ( חוץ מהמריבות סביב השולחן, מי ישב איפה ומי לקח למי את הסלט קודם, מי יטול קודם ידיים ומי שתה מלא יין ובגללו לאחרון לא נשאר) ישנו גם ה"שלף שטונדה", מנוחת צהריים ה-שב"ת, שינה בשבת תענוג , שינה עריבה.  (חוץ מהילדים שמשחקים בחדר ובכל חמש דקות צריך לצעוק עליהם שאם הם לא יהיו בשקט, אין ממתק שבת. או הילד התורן ששואל אם כבר אפשר ללכת למתקנים ואם עבר תקן ה"בין 2 ל 4 " או הכי הכי מטריד, זה ששואל כל שלוש דקות אם כבר הגיע זמן המפקד בסניף.)
פינת הנחת בשבת היא האוכל, כן!!!  ברבורים ( שהילדה המתבגרת לא נוגעת, כי זה היה פעם חי.) שליו ( מי בכלל יודע מה זה??) ודגים ( שסותמים את הבטן כי אוכלים  אותם עם לחם ואז אין מקום לברבורים ).
מה שכן, אני הכי אוהבת זה שירי השבת סביב לשולחן ( בלחן מקורי ובמילים משודרגות " מבעוד יום מוכנים תרנגולים מטומטמים"...  ) ואת מצב ה"כפית" ( אז מתחילים לשיר את שירי רחוב סומסום ושאלתיאל קואק) את פער שירי הדורות - המבוגרים: "מנוחה ושמחה" בלחן מונוטוני  והילדים :" על ידי ניגונים" בתיפופי קרב.

בשבת מתנתקים מכל דאגות של ממש, הבלי העולם הזה.
כל אלו חוזרים אלינו ב"זאפטה" מיד עם ההבדלה. לא יעברו עשרים שניות מרגע צאת הבעל את הדלת אל עבר בית הכנסת וכבר תצא האשה ותספור שלושה כוכבים או לחילופין אל לוח השנה ותבדוק אם כבר יצאה השבת.
מיד לאחר מכן, תוך מלמול "המבדיל בין קודש לחול"  תנתק את השקעים מכל מוצרי החשמל השבתיים- מיחם, פלטה, תכבה אורות מיותרים ותרוץ להדליק את החול- מכונת כביסה, בויילר, ותדליק אורות נוספים.
ישנם נשים המהדרות במצוות ההבדלה ומספיקות להפוך את הבית עוד בטרם שבו הגברים הביתה. הכלים ישטפו, יעופו לארון, הרצפה תוברק, הילדים יטוסו למקלחות ברצונם או שלא ברצונם, שאריות הסעודה השלישית יעלמו כלא היו ואם עוד יהיה לה זמן, היא תערוך שינויים קלים בבית, תחליף את הספה בארון ואת הספריה בשטיח והכל "על הדרך" כי כבר יום וחצי היא לא עשתה כל מלאכה- חוץ מ-להגיש, להוריד, לנקות, לחתוך, להחליף, לחנך, לנקות שוב, להגיש שוב, למזוג, להקשיב, לברך, להשתיק, להניק, לנקות ו-ל-ס-ד-ר!

במשפחתנו ישנו סיפור על בת משפחה שעם צאת השבת כבר הייתה מניחה את מזוודות האורחים בכניסה כרמז  שהסתיימה שעת פינוי החדרים והיא חייבת לנקות, ואני אומרת לעצמי- על מה לזרז את בוא יום החול? הרי מימלא הבלאגן לא בורח לשום מקום. בעצם, מה זה הביטוי הזה? הרי אם הבלאגן היה בורח, דווקא אז היה נכון לשבת, ככה, כדי לתת לו זמן לברוח בלי שנפריע לו.

שבוע טוב לכולם!!!!

לביבה קרה ומתוקה....

חנוכה, איזה חג .....  כמה אור, כמה ניסים. 
אחד הניסים הגדולים ואולי הגדול מכולם הוא שאנו עוברות בכל שנה את החג בשלום.
נס נוסף הוא, אם שרדנו ערב אחד של הדלקת נר בלי להדליק את הבית.
ישנו גם נס זוגי- הוא הנס קפה שלא שתיתי כל היום ולמרות זאת לא הרמתי קולי בגאון על בעלי היקר שרק רצה להדליק נרות.
ובזמן.
לא שניה לפני שקיעה, לא שניה אחרי תפילת ערבית.
בזמן!!!
ו- הכי חשוב , שמיד לאחר הטקס יש לשבת בנחת ורוגע כמו פסלים במרכז מוזיאון השעווה בלונדון למשך חצי שעה מבלי להעיז לעשות כל מלאכה.
מיותר להסביר, אך בכל זאת אסביר שהדלקת הנר אורכת כחצי שעה בחוץ, בין המשקוף לחנוכיה אל המזוזה בקור ולעיתים גם בגשם כי החלון אינו מהווה פרסום הנס דיו בשעת הדחק וחייבים- כולם!! לעמוד בקור ו.... להמתין עד שכל הכוונות והיחודים יסתיימו, לומר אמן בקול רם, לשיר בין 2-5 שירי הודיה ושבח ( מקסימים אך נשמעים טוב יותר כששרים אותם בבית חם מול התנור) ואז, רק אז- אם כבר הפכת לנציב קרח- מותר להכנס הביתה לחצי שעה של הפשרה.

בכל שנה , ערב ראש חודש כסליו אני מבטיחה לעצמי שהשנה נדליק נרות בזמן,  בנחת, בשמחה.
השנה אני אכין את ארוחת הערב מפנקת מוקדם כך שמיד אחרי ההדלקה (כדי שחלילה לא נשב בטל)  נסעוד כל המשפחה בשלווה ובנחת.
אבל כדי שיהיה נחת בהדלקה, צריך להיות באטרף כל היום. למה???
כי-
הבית צריך להיות מסודר, כדי שיהיה נעים לשבת בו מבלי שאני אגנוב טאטואים קטנים בהיסח הדעת.
האוכל צריך להיות מוכן, מהסיבה שכבר הוזכרה.
הילדים צריכים להיות אחרי מקלחות, נקיים ונינוחים, כדי שלא יוציאו זה לזה את האזניים במריבות ה"מי ידליק קודם".
ואני, ראש העדר שחייבת להספיק להתקלח אחרי כל הרשימה הנ"ל ( זה חג האור לא חג הסירחון...)

עכשיו, אם יש בין הקוראות נשים שהן אמהות למס' זאטוטים- להלן תרגיל חשבוני:
משפחה שרוצה להדליק נרות בשעה 16:45 בדיוק ולה X ילדים מתחילה לנקות, לסדר ולבשל במהירות של 100 קמ"ש מבלי לאכול כל היום או לנוח, צריכה להגיע אל היעד במצב שפוי, באיזו שעה עליה להתחיל בהתארגנות?

עשו חשבון ונסו לדמיין כי יותר ממה שנכתב כאן אי אפשר
רק בואו נוסיף חידה אחת קטנה לסיום: לביבה חמה ומתוקה שהוכנה מבעוד מועד, בלחץ של טורבו XXL ואין לחממה או לטגנה ברגע ההגשה מפאת אי עשיית מלאכה, מה טעמה?

פינה זו מוקדשת לכל נשות משפחתי היקרות, צרת רבים נחמת נשים.

בוקר טוב????

לאמהות ישנן פנטזיות רבות בחיים.
שהילדים יהיו בריאית תמיד, שיהיה לה כסף לחתן אותם, שהם יכבדו זה את זה ויביאו כלות טובות, שהבית יהיה מבריק תמיד  ועוד.
אבל יותר מכל החלומות, שאיפת חייה של אם,שאיפת השאיפות, הפסגה.... לשתות קפה בשקט.
אל הקפה היא תמיד מגיעה בדממה. אם היה אפשר להוציא לקפה את הריח , היא הייתה עושה כן אך הדבר בלתי אפשרי.
לכן, היא קמה בבוקר מוקדם, לפני הילדים, הבעל, הציפורים, השמש, המלאכים. נגשת בדממת אלחוט אל המטבח, בוחרת חרישית כפית וספל שלא עושה רעש בערבוב. שמה נס, בלי גרגירים ( בגלל הרעש ) מוותרת על הסוכר ובלבד שיהיו לה חמש דקות של שקט. שותה את הקפה בשתי שניות, לבל יקום איזה זאטוט ויהרוס את הכייף בקריאות " הי, אמא ! תני לי קצת"!!.
אחרי הטקס, היא משכימה את כל הבית. זה מתחיל ב"בוקר טוב מתוקים, השעה ___ הגיע הזמן לקום" וממשיכה הלאה, להפעיל מכונה, לתלות אחת, למיין את הכביסה בסל, להעביר אקונומיקה בשרותים ( שיצטרכו אקונומיקה שוב כעבור שעה, ככה זה כשיש בנים בבית ) לנקות את הכיור מסימני משחת השיניים מיום האתמול ( אותו כנ"ל אחרי שעה ) . חוזרת לחדרים בטון מאוכזב " נו, מה , לא קמתם? קדימה מאוחר! בטח שאתם עייפים, אם לא הייתם משחקים אתמול עד מאוחר לא הייתם עייפים, עכשיו לקום" ניגשת למטבח להרתיח ( שוב) את המים, מוציאה לחם, ממרחים,  משהו לילדים לשתות ולאכול, שוטפת את הכלים שהתייבשה להם הצורה עם כל שאריות המזון ושוב , הפעם בצעקות ( כדי שיגיעו עד חדר הילדים) "ילדים, קדימה, מאוחר , עוד מעט לא יהיה לכם זמן לשתות"  הולכת לחדר שלה, מתלבשת, מתארגנת , פותחת דלת והפעם בצעקות ( כדי שיגיעו עד לישוב הסמוך, מה שבטוח בטוח) חברים, הגזמתם, אני עוד מעט יוצאת. עכשיו לקום, מי שלא יקום אני לוקחת לו את השמיכה" גניחות ויללות רדומים נשמעים מכל קירות הבית" ילדים סהרורים מסתובבים בדרך למקלחת, כולם בבת אחת.
ואז, מתחיל הבוקר " נו, תצא, כמה זמן לוקח לצחצח שיניים" "אמאאאא!!1 תגידי לו , הוא מתלבש בשרותים!" "יש לך פיפי? תלך לשרותים הקטנים, לא פה!" ואז מגיע הילדה הגדולה, שלה באמת לוקח זמן, לצחצח, להתאפר, להסתדר, להתעצב, לחפוף, לקרצף, לצעוק, להתעצבן, להתמרח, לחפש חולצה/חצאית/ה' יודע מה תוך שהיא צועקת לכל עבר כולל אל המייבש המסכן שלא העז להוציא את בגדיה שכלל לא נכנסו אליו.
בזמן הזה, כבר סיימת להכין סנדוויצ'ים, לסיים את הכלים, לחלק הוראות, להחליף טיטולים ושוב להחליף כעבור רבע שעה, לנקות שתי צלוחיות קורנפלקס/כוסות שוקו שנשפכו על הרצפה, הכסא, השולחן.
להכין לבעלך קפה, לתת עוד קריאות זרוז, להפריד בין הניצים, לצעוק על המעופפים, לשלוח את כולם לבית ספר, לתת מבט אחרון על הבית לפני שהדלת נסגרת, לוודא שלא השארת בטעות אף אחד במיטה/בבית/באוטו.
רצה במהירות למשרד, מגלה שהסוודר שלך הפוך, תוך כדי ריצה הופכת ומגלה שהשארת את הפלאפון בבית ומזדרזת להתחיל את יומך.
הכיסא מחכה לך כמו הגיע שעתו למות ואת מתייבשת עליו במלוא כובד משקלך.
עוצרת לרגע, מנסה להסדיר נשימה ומתכננת את מהלך הקפה הבא.
ואז, בלי כל הכנה מראש, נכנסים אל המשרד כל מיני יצורים מוזרים ומחוייכים. רעננים ומבושמים כאילו זה עתה עלה השחר!
תוך כדי ניסיון להבין מדוע אצלך כבר צהריים אבל השעון מראה 8:00 , נכנס הבוס " בוקר טוב" הוא אומר, שיניו צחורות.
" זה בוקר, זה? כבר עוד שניה לילה, העיניים שלי כבר מסמנות לי על סגירת תריסים!" בא לך לענות , אבל את רק מהנהנת.
היחידה שמשמיעה קול היא הבטן שלך..... דורשת לאכול.
את דוחפת את ידך לכיס , לקחת סנדוויץ' ואז מכה בך ההכרה, 20 סנדוויצ'ים הכנת הבוקר, אבל אף אחד מהם לא הכנת עבורך! הרעב עולה לך לגרון וחלומות לא מפוקחים על משהו מתוק ומשמין עולים בך ואת הולפת אותם אחר כבוד.
"לא נורא"  את אומרת לעצמך, "מחר יהיה יום חדש,  מחר אני אקום מוקדם, אשתה קפה, אעיר את הילדים אכין סנדביצ'ים ואם, רק אם יהיה בוקר נינוח אולי אני אזכור להכין גם לי משהו לאכול"!!

מסתבר חברות שאשה עלולה להמתין לבוקר שכזה 20 שנה עד שהוא מגיע ואז, אז היא מתגעגעת לימים שבהם היה את מי להעיר, למי להכין ועל מי לצעוק בבוקר.
חברות יקרות!! הזמן חולף מהר! נצלו כל בוקר, תצעקו עם כל הלב, תעירו עם כל הכוונה ותנצרו את הבקרים עמוק בלב.
אז שיהיה בוקר טוב לכולן, בעצם, בשבילי כבר צהריים- אני יוצאת ל"שלף שטונדה" לילה טוב......

והפעם, פינה רצינית. דקה למחשבה.

אמונה, זה כל הסיפור!!!

לא, אין לי מילה לומר לטובתי ואין לי שום תחפושת להסתתר מאחוריה,

תלמידה טובה מעולם לא הייתי. מה לעשות?? רציתי- לא הלך.

כבר בכיתות הנמוכות הכרתי היטב את החצר בבית הספר, מכל כיוון, מכל צד, מכל פינה.

הכיסא היה לא נוח, בלשון המעטה. חמש דקות היו מקסימום הדקות שיכולתי להקדיש לנושא.

גם כשבגרתי היה הדבר דומה. כתיכוניסטית מיד השתלבתי במגמת דשא .

מכיוון שהייתי כל-כך מוצלחת נרשמתי בשמחה למגמה הים תיכונית.

הדבר היחיד שגרם לי נחת היה הסניף, כן, שם עשיתי חייל והדרכתי שלוש שנים.

מכל זווית ( חוץ מהבית) נשמעו אנחות אכזבה ויאוש. אהבתי את הלימודים, הצטיינתי במקצועות מסויימים

אך הפער בין הלמידה או הרצון, לציונים היה רחוק.

כשנמאס למורה שלי לסמן 40 על כל המבחנים, נשלחתי לאבחון.

או, אז באה הבשורה!! יש לי ליקוי למידה.

מסתבר ( על פי כל האיבחונים) כי עד גיל 4 הייתי שמאלית ומגיל 4 הפכתי לימנית,

על כן יש לי ליקוי שנקרא " בעיית כושר הבעה בכתב" קרי: מחצית מאוצר המילים יושב באונה השמאלית ומחצית באונה הימנית.

לכן, קשה לי לשלוף מילים.

מה אומר לכם, שום מורה מסייעת לא הועילה ובתסכול רב ( ודימוי עצמי לא משהו) משכתי את שנות התיכון, תוך אלפי שיעורי חיזוק, נכשלים רבים וכיפות סרוגות.

כשבתיקי מחברת שירים- למגירה. כל תחושותי עלו שם, כל נבכי נפשי וגם כמה סיפורים.( מה לעשות, זה המינימום שיכולתי לעשות עם ליקוי שכזה.)

בשקט, בשקט תוך שאני לא מאפשרת לכל המילים לצאת, רק לאלו שבאונה השמאלית -התעבתה לה המחברת והפכה לספרון.

למרבה מבוכתי, התעקשו המילים לצאת, מה אומר - כנראה היה להן צפוף שם, באונות. והן פרצו להן בצורות שונות,

כתיבת הצגות, כתיבת שירים שהולחנו ועתידים לצאת לאוויר העולם בצורת סינגלים. וכיום גם כתיבת בלוג ומאמרים לעיתון.

חצופות הן המילים, יוצאות למרות כל הליקויים, ממרות את פי המורים והמאבחנים, רצות בלי לבקש רשות, בלי להתחשב.

ועל מה אני מלאה אתכם בסיפורי האישי ? מסיבה אחת פשוטה.

בית ספר הוא דבר חשוב, הוא בונה , מאתגר, מחכים.

לעיתים גם מקטין , מגמד ולא מאמין.

בשנים האחרונות- כאם, נחשפתי למערכות חינוך כאלה ואחרות. ראיתי מורים מלאי אהבה ואמונה,

מורים שמאמינים שלמרות כל הקשיים, עומדת נשמה של ילד- לא של תלמיד שהוא רק הישגיות וציונים.

מורים שרוצים באמת בטובתו של הילד ומנגד, ראיתי מורים שלא מבינים שלכל מילה יש השפעה, 

שלא מסוגלים להכיל את הילד עצמו. לא יודעים להפריד בין הילד לקשיים שלו. לא יודעים לפתוח את הלב.

משפילים ובועטים את נשמתו מהכיתה. ( תרתי משמע )

אני מאמינה שחינוך בא מאמונה, מאהבה  ומהשילוב של השניים. לא מידע, מבדקים, ציונים.- אלו לא מציינים את הילד אלא את המעמד התפיסתי שלו.

והנפש? הנפש נתונה לסביבה התומכת של הילד. בית, משפחה, חברים, מורים. 

אני זכיתי למשפחה מדהימה , ולכן ( לדעתי) בחסדי ה' הפכתי למה שאני היום.

חברות שהיו לי וחוו חוויות זהות, אבדו את האמון בעצמן ועסוקות כל חייהן להרכיב את הפסיפס מחדש. בכונן האחורי של מוחן ( שם יושב התת מודע) לעולם, הניסיון ללמוד או להחכים הוא דבר כמעט בלתי מושג. הן לא יחשבו אפילו על ללכת לפסיכומטרי או לעשות תואר . הישג זה נראה להן כמטרה ל"חכמים" בלבד.
אני כותבת את זה ויודעת כי גם בי חרוטה החוויה הזו, אך אני עובדת עליה ( הרבה שכנוע עצמי ותפילות) ומנסה להנחיל לדור הבא שציונים אינו שווה מנת משכל!!! 

תפילה אחת היא לי:

" ריבונו של עולם, תן לנו הבינה והדעת לחנך את ילדנו בדרך נכונה, שידעו שנשמתם מאיתך ועל כן, טהורה, זכה ומסוגלת.  הקנה להם את הכח לצמוח בקצב שלהם, להתפתח כפי היכולת שנתת להם. תן לנו הסבלנות להמתין.

עזור לנו לעמוד איתנים ולהעניק לילדנו את הטוב ביותר, לטפח אותם שיהיו מאמינים בך, תלויים בך ויראים אותך מלאים באהבת ה', הארץ והאדם.

יהי רצון,שיהיו שמחים ובעלי נכונות לעבודת ה' ועמל העולם הזה, אמן"

לבינתיים, אני מוכרחה לעצור את המילים שבורחות ורצות בלי חשבון על המסך,  כדי שלא חלילה יהפכו לספר שלם.

מה לעשות , ככה זה כשיש ליקוי למידה.....

שומר פיו ולשונו...נו, טוב. לא משנה.

מדי איזו תקופה עולים קולות מכל מני צדדים להיענות לאתגר הכמעט בלתי אפשרי של שמירת הלשון.
בד"כ יוצאים במבצע שכזה עקב אירוע מורכב או כתפילה להצלחת מישהו.
הפעם, נענתי גם אני למבצע. לחסרות הניסיון בתחום רק אסביר את הנוהל, מצרפים כמה שיותר נשים אשר מתחייבות לסכור את פיהן ולא לשמוע/לומר כל דבר רכילות, לשון הרע, אבק לשון הרע וגרגר רכילות למשך שעה/ שעתיים קבועות.
האמיצות והצדיקות, לוקחות בד"כ את השעות המפחידות והקשות ביותר : ארבע אחרי הצהריים- הידוע כשעת ביקור בגינה, או עשר בבוקר, שעת הרכילות בעבודה או בבית בשיחה עם חברה.
המתקשות / החוששות ליפול לידי חטא, לוקחות את השעות ההזויות- אחת בלילה עד שש בבוקר. הן אגב, המצליחות ביותר לעמוד במטלה.

יש משהו קסום באתגר הזה, משהו שמעיד על לכידות ואחריות. כל אחת שומרת בקנאות על פיה, לבל יפול . אף אחת לא רוצה להיות זו שבגללה ידבק בקבוצה איזה אבק.
וכך מתחילה המשמרת שלי, כמובן שאני עושה תזכורת בפלאפון אשר בהודעת התזכורת כתוב " לסתום את הפה, שמירת הלשון". אם הייתי יכולה ללכת לישון איזה שעתיים, הייתי שמחה, אולם הדבר בלתי אפשרי, וכך אני מתחילה.
דמיינו לעצמכן, אני יושבת עם חברה או בת משפחה ומתחילה, "מה שלומך?" "אני? בסדר" , אתמול פגשתי את" ----ושותקת.
הרי אם אני מעלה שם של מישהי ולשניה יש משהו לומר עליה, אני אצטרך לשמוע את דבריה ובכך אני עוברת על משמע לשון הרע/רכילות.
לאחר מספר שניות מצלצל הטלפון" אוף" אני אומרת."לא בא לי לדבר איתה". "עם מי?" , "אה," אני מנסה להתחמק "לא משנה".  וכך חולפות הדקות, היא ואני יושבות ומנסות לדבר בלי לדבר. אני- כי אלו השעתיים שלה. היא, כי לא נעים.
סוף סוף עברו 120 הדקות הארוכות האלה ואני נושמת לרווחה.
אגב, לתדהמתי גיליתי כי כמעט כל דבר שאני מוציאה מפי קשור באדם זה או אחר, אני מתחילה להעריץ עוד יותר את החפץ חיים. על מה הוא דיבר כל היום?
מנגד, גיליתי גם כי משמרות הלשון  הם דבר נפלא מאחר וגם ביתר שעות היום נזהרים מלדבר לשון הרעה, והכל בגלל השעתיים האלה. הרי לא ייתכן שמיד כשיסתיימו השעתיים, אוציא מהכיס את רשימת הדברים אותם רציתי להגיד ואעלה אותם בזה אחר זה לדיון, זה כאילו אני עושה דיאטה חודשיים וביום האחרון יושבת על 4 חבלות של גלידת ווניל ושוקולד.
ובכל זאת, היה לי משהו חשוב לומר.
אך מיד כשפתחתי את פי לומר את רצוני, מביטה בי היושבת לצידי במבט מצטדק ואומרת : " סליחה, עכשיו זה השעתיים שלי"!

וככה, שתינו יושבות ושותקות כבר שעות. שתיקה זכה כזאת, שתיקה של "אין לי מילה לומר".

אז אם אי פעם תפגשו אותי בגינה ואני יושבת ושותקת ( שתיקה שהיא בניגוד מוחלט לטבע שלי ) אל תשפטו אותי לרעה, זה לא שאני לא נחמדה, אני פשוט בשעתיים של לשון הרע.
עכשיו כשחושבים על זה, מרוב שתיקה התייבש לי הגרון אני שוקלת להחליף את השעות, אולי אחת בלילה מתאים לי יותר, לפחות שם, בחלום אני לא הולכת רכיל.