מדי איזו תקופה עולים קולות מכל מני צדדים להיענות לאתגר הכמעט בלתי אפשרי של שמירת הלשון.
בד"כ יוצאים במבצע שכזה עקב אירוע מורכב או כתפילה להצלחת מישהו.
הפעם, נענתי גם אני למבצע. לחסרות הניסיון בתחום רק אסביר את הנוהל, מצרפים כמה שיותר נשים אשר מתחייבות לסכור את פיהן ולא לשמוע/לומר כל דבר רכילות, לשון הרע, אבק לשון הרע וגרגר רכילות למשך שעה/ שעתיים קבועות.
האמיצות והצדיקות, לוקחות בד"כ את השעות המפחידות והקשות ביותר : ארבע אחרי הצהריים- הידוע כשעת ביקור בגינה, או עשר בבוקר, שעת הרכילות בעבודה או בבית בשיחה עם חברה.
המתקשות / החוששות ליפול לידי חטא, לוקחות את השעות ההזויות- אחת בלילה עד שש בבוקר. הן אגב, המצליחות ביותר לעמוד במטלה.
יש משהו קסום באתגר הזה, משהו שמעיד על לכידות ואחריות. כל אחת שומרת בקנאות על פיה, לבל יפול . אף אחת לא רוצה להיות זו שבגללה ידבק בקבוצה איזה אבק.
וכך מתחילה המשמרת שלי, כמובן שאני עושה תזכורת בפלאפון אשר בהודעת התזכורת כתוב " לסתום את הפה, שמירת הלשון". אם הייתי יכולה ללכת לישון איזה שעתיים, הייתי שמחה, אולם הדבר בלתי אפשרי, וכך אני מתחילה.
דמיינו לעצמכן, אני יושבת עם חברה או בת משפחה ומתחילה, "מה שלומך?" "אני? בסדר" , אתמול פגשתי את" ----ושותקת.
הרי אם אני מעלה שם של מישהי ולשניה יש משהו לומר עליה, אני אצטרך לשמוע את דבריה ובכך אני עוברת על משמע לשון הרע/רכילות.
לאחר מספר שניות מצלצל הטלפון" אוף" אני אומרת."לא בא לי לדבר איתה". "עם מי?" , "אה," אני מנסה להתחמק "לא משנה". וכך חולפות הדקות, היא ואני יושבות ומנסות לדבר בלי לדבר. אני- כי אלו השעתיים שלה. היא, כי לא נעים.
סוף סוף עברו 120 הדקות הארוכות האלה ואני נושמת לרווחה.
אגב, לתדהמתי גיליתי כי כמעט כל דבר שאני מוציאה מפי קשור באדם זה או אחר, אני מתחילה להעריץ עוד יותר את החפץ חיים. על מה הוא דיבר כל היום?
מנגד, גיליתי גם כי משמרות הלשון הם דבר נפלא מאחר וגם ביתר שעות היום נזהרים מלדבר לשון הרעה, והכל בגלל השעתיים האלה. הרי לא ייתכן שמיד כשיסתיימו השעתיים, אוציא מהכיס את רשימת הדברים אותם רציתי להגיד ואעלה אותם בזה אחר זה לדיון, זה כאילו אני עושה דיאטה חודשיים וביום האחרון יושבת על 4 חבלות של גלידת ווניל ושוקולד.
ובכל זאת, היה לי משהו חשוב לומר.
אך מיד כשפתחתי את פי לומר את רצוני, מביטה בי היושבת לצידי במבט מצטדק ואומרת : " סליחה, עכשיו זה השעתיים שלי"!
וככה, שתינו יושבות ושותקות כבר שעות. שתיקה זכה כזאת, שתיקה של "אין לי מילה לומר".
אז אם אי פעם תפגשו אותי בגינה ואני יושבת ושותקת ( שתיקה שהיא בניגוד מוחלט לטבע שלי ) אל תשפטו אותי לרעה, זה לא שאני לא נחמדה, אני פשוט בשעתיים של לשון הרע.
עכשיו כשחושבים על זה, מרוב שתיקה התייבש לי הגרון אני שוקלת להחליף את השעות, אולי אחת בלילה מתאים לי יותר, לפחות שם, בחלום אני לא הולכת רכיל.
בד"כ יוצאים במבצע שכזה עקב אירוע מורכב או כתפילה להצלחת מישהו.
הפעם, נענתי גם אני למבצע. לחסרות הניסיון בתחום רק אסביר את הנוהל, מצרפים כמה שיותר נשים אשר מתחייבות לסכור את פיהן ולא לשמוע/לומר כל דבר רכילות, לשון הרע, אבק לשון הרע וגרגר רכילות למשך שעה/ שעתיים קבועות.
האמיצות והצדיקות, לוקחות בד"כ את השעות המפחידות והקשות ביותר : ארבע אחרי הצהריים- הידוע כשעת ביקור בגינה, או עשר בבוקר, שעת הרכילות בעבודה או בבית בשיחה עם חברה.
המתקשות / החוששות ליפול לידי חטא, לוקחות את השעות ההזויות- אחת בלילה עד שש בבוקר. הן אגב, המצליחות ביותר לעמוד במטלה.
יש משהו קסום באתגר הזה, משהו שמעיד על לכידות ואחריות. כל אחת שומרת בקנאות על פיה, לבל יפול . אף אחת לא רוצה להיות זו שבגללה ידבק בקבוצה איזה אבק.
וכך מתחילה המשמרת שלי, כמובן שאני עושה תזכורת בפלאפון אשר בהודעת התזכורת כתוב " לסתום את הפה, שמירת הלשון". אם הייתי יכולה ללכת לישון איזה שעתיים, הייתי שמחה, אולם הדבר בלתי אפשרי, וכך אני מתחילה.
דמיינו לעצמכן, אני יושבת עם חברה או בת משפחה ומתחילה, "מה שלומך?" "אני? בסדר" , אתמול פגשתי את" ----ושותקת.
הרי אם אני מעלה שם של מישהי ולשניה יש משהו לומר עליה, אני אצטרך לשמוע את דבריה ובכך אני עוברת על משמע לשון הרע/רכילות.
לאחר מספר שניות מצלצל הטלפון" אוף" אני אומרת."לא בא לי לדבר איתה". "עם מי?" , "אה," אני מנסה להתחמק "לא משנה". וכך חולפות הדקות, היא ואני יושבות ומנסות לדבר בלי לדבר. אני- כי אלו השעתיים שלה. היא, כי לא נעים.
סוף סוף עברו 120 הדקות הארוכות האלה ואני נושמת לרווחה.
אגב, לתדהמתי גיליתי כי כמעט כל דבר שאני מוציאה מפי קשור באדם זה או אחר, אני מתחילה להעריץ עוד יותר את החפץ חיים. על מה הוא דיבר כל היום?
מנגד, גיליתי גם כי משמרות הלשון הם דבר נפלא מאחר וגם ביתר שעות היום נזהרים מלדבר לשון הרעה, והכל בגלל השעתיים האלה. הרי לא ייתכן שמיד כשיסתיימו השעתיים, אוציא מהכיס את רשימת הדברים אותם רציתי להגיד ואעלה אותם בזה אחר זה לדיון, זה כאילו אני עושה דיאטה חודשיים וביום האחרון יושבת על 4 חבלות של גלידת ווניל ושוקולד.
ובכל זאת, היה לי משהו חשוב לומר.
אך מיד כשפתחתי את פי לומר את רצוני, מביטה בי היושבת לצידי במבט מצטדק ואומרת : " סליחה, עכשיו זה השעתיים שלי"!
וככה, שתינו יושבות ושותקות כבר שעות. שתיקה זכה כזאת, שתיקה של "אין לי מילה לומר".
אז אם אי פעם תפגשו אותי בגינה ואני יושבת ושותקת ( שתיקה שהיא בניגוד מוחלט לטבע שלי ) אל תשפטו אותי לרעה, זה לא שאני לא נחמדה, אני פשוט בשעתיים של לשון הרע.
עכשיו כשחושבים על זה, מרוב שתיקה התייבש לי הגרון אני שוקלת להחליף את השעות, אולי אחת בלילה מתאים לי יותר, לפחות שם, בחלום אני לא הולכת רכיל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה