שבת, איזו מתנה נפלאה. אני לא מצליחה לדמיין כיצד היינו חיים בלי השבת.
כלומר אני כן מצליחה, פשוט היינו חיים כמו כלבלב עם קרציות, רצים סביב הזנב של עצמנו, בלי רגע לנשום , הלשון בחוץ.
היופי בשבת היא הלכידות המשפחתית ( חוץ מהמריבות סביב השולחן, מי ישב איפה ומי לקח למי את הסלט קודם, מי יטול קודם ידיים ומי שתה מלא יין ובגללו לאחרון לא נשאר) ישנו גם ה"שלף שטונדה", מנוחת צהריים ה-שב"ת, שינה בשבת תענוג , שינה עריבה. (חוץ מהילדים שמשחקים בחדר ובכל חמש דקות צריך לצעוק עליהם שאם הם לא יהיו בשקט, אין ממתק שבת. או הילד התורן ששואל אם כבר אפשר ללכת למתקנים ואם עבר תקן ה"בין 2 ל 4 " או הכי הכי מטריד, זה ששואל כל שלוש דקות אם כבר הגיע זמן המפקד בסניף.)
פינת הנחת בשבת היא האוכל, כן!!! ברבורים ( שהילדה המתבגרת לא נוגעת, כי זה היה פעם חי.) שליו ( מי בכלל יודע מה זה??) ודגים ( שסותמים את הבטן כי אוכלים אותם עם לחם ואז אין מקום לברבורים ).
מה שכן, אני הכי אוהבת זה שירי השבת סביב לשולחן ( בלחן מקורי ובמילים משודרגות " מבעוד יום מוכנים תרנגולים מטומטמים"... ) ואת מצב ה"כפית" ( אז מתחילים לשיר את שירי רחוב סומסום ושאלתיאל קואק) את פער שירי הדורות - המבוגרים: "מנוחה ושמחה" בלחן מונוטוני והילדים :" על ידי ניגונים" בתיפופי קרב.
בשבת מתנתקים מכל דאגות של ממש, הבלי העולם הזה.
כל אלו חוזרים אלינו ב"זאפטה" מיד עם ההבדלה. לא יעברו עשרים שניות מרגע צאת הבעל את הדלת אל עבר בית הכנסת וכבר תצא האשה ותספור שלושה כוכבים או לחילופין אל לוח השנה ותבדוק אם כבר יצאה השבת.
מיד לאחר מכן, תוך מלמול "המבדיל בין קודש לחול" תנתק את השקעים מכל מוצרי החשמל השבתיים- מיחם, פלטה, תכבה אורות מיותרים ותרוץ להדליק את החול- מכונת כביסה, בויילר, ותדליק אורות נוספים.
ישנם נשים המהדרות במצוות ההבדלה ומספיקות להפוך את הבית עוד בטרם שבו הגברים הביתה. הכלים ישטפו, יעופו לארון, הרצפה תוברק, הילדים יטוסו למקלחות ברצונם או שלא ברצונם, שאריות הסעודה השלישית יעלמו כלא היו ואם עוד יהיה לה זמן, היא תערוך שינויים קלים בבית, תחליף את הספה בארון ואת הספריה בשטיח והכל "על הדרך" כי כבר יום וחצי היא לא עשתה כל מלאכה- חוץ מ-להגיש, להוריד, לנקות, לחתוך, להחליף, לחנך, לנקות שוב, להגיש שוב, למזוג, להקשיב, לברך, להשתיק, להניק, לנקות ו-ל-ס-ד-ר!
במשפחתנו ישנו סיפור על בת משפחה שעם צאת השבת כבר הייתה מניחה את מזוודות האורחים בכניסה כרמז שהסתיימה שעת פינוי החדרים והיא חייבת לנקות, ואני אומרת לעצמי- על מה לזרז את בוא יום החול? הרי מימלא הבלאגן לא בורח לשום מקום. בעצם, מה זה הביטוי הזה? הרי אם הבלאגן היה בורח, דווקא אז היה נכון לשבת, ככה, כדי לתת לו זמן לברוח בלי שנפריע לו.
שבוע טוב לכולם!!!!
כלומר אני כן מצליחה, פשוט היינו חיים כמו כלבלב עם קרציות, רצים סביב הזנב של עצמנו, בלי רגע לנשום , הלשון בחוץ.
היופי בשבת היא הלכידות המשפחתית ( חוץ מהמריבות סביב השולחן, מי ישב איפה ומי לקח למי את הסלט קודם, מי יטול קודם ידיים ומי שתה מלא יין ובגללו לאחרון לא נשאר) ישנו גם ה"שלף שטונדה", מנוחת צהריים ה-שב"ת, שינה בשבת תענוג , שינה עריבה. (חוץ מהילדים שמשחקים בחדר ובכל חמש דקות צריך לצעוק עליהם שאם הם לא יהיו בשקט, אין ממתק שבת. או הילד התורן ששואל אם כבר אפשר ללכת למתקנים ואם עבר תקן ה"בין 2 ל 4 " או הכי הכי מטריד, זה ששואל כל שלוש דקות אם כבר הגיע זמן המפקד בסניף.)
פינת הנחת בשבת היא האוכל, כן!!! ברבורים ( שהילדה המתבגרת לא נוגעת, כי זה היה פעם חי.) שליו ( מי בכלל יודע מה זה??) ודגים ( שסותמים את הבטן כי אוכלים אותם עם לחם ואז אין מקום לברבורים ).
מה שכן, אני הכי אוהבת זה שירי השבת סביב לשולחן ( בלחן מקורי ובמילים משודרגות " מבעוד יום מוכנים תרנגולים מטומטמים"... ) ואת מצב ה"כפית" ( אז מתחילים לשיר את שירי רחוב סומסום ושאלתיאל קואק) את פער שירי הדורות - המבוגרים: "מנוחה ושמחה" בלחן מונוטוני והילדים :" על ידי ניגונים" בתיפופי קרב.
בשבת מתנתקים מכל דאגות של ממש, הבלי העולם הזה.
כל אלו חוזרים אלינו ב"זאפטה" מיד עם ההבדלה. לא יעברו עשרים שניות מרגע צאת הבעל את הדלת אל עבר בית הכנסת וכבר תצא האשה ותספור שלושה כוכבים או לחילופין אל לוח השנה ותבדוק אם כבר יצאה השבת.
מיד לאחר מכן, תוך מלמול "המבדיל בין קודש לחול" תנתק את השקעים מכל מוצרי החשמל השבתיים- מיחם, פלטה, תכבה אורות מיותרים ותרוץ להדליק את החול- מכונת כביסה, בויילר, ותדליק אורות נוספים.
ישנם נשים המהדרות במצוות ההבדלה ומספיקות להפוך את הבית עוד בטרם שבו הגברים הביתה. הכלים ישטפו, יעופו לארון, הרצפה תוברק, הילדים יטוסו למקלחות ברצונם או שלא ברצונם, שאריות הסעודה השלישית יעלמו כלא היו ואם עוד יהיה לה זמן, היא תערוך שינויים קלים בבית, תחליף את הספה בארון ואת הספריה בשטיח והכל "על הדרך" כי כבר יום וחצי היא לא עשתה כל מלאכה- חוץ מ-להגיש, להוריד, לנקות, לחתוך, להחליף, לחנך, לנקות שוב, להגיש שוב, למזוג, להקשיב, לברך, להשתיק, להניק, לנקות ו-ל-ס-ד-ר!
במשפחתנו ישנו סיפור על בת משפחה שעם צאת השבת כבר הייתה מניחה את מזוודות האורחים בכניסה כרמז שהסתיימה שעת פינוי החדרים והיא חייבת לנקות, ואני אומרת לעצמי- על מה לזרז את בוא יום החול? הרי מימלא הבלאגן לא בורח לשום מקום. בעצם, מה זה הביטוי הזה? הרי אם הבלאגן היה בורח, דווקא אז היה נכון לשבת, ככה, כדי לתת לו זמן לברוח בלי שנפריע לו.
שבוע טוב לכולם!!!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה