והפעם, פינה רצינית. דקה למחשבה.

אמונה, זה כל הסיפור!!!

לא, אין לי מילה לומר לטובתי ואין לי שום תחפושת להסתתר מאחוריה,

תלמידה טובה מעולם לא הייתי. מה לעשות?? רציתי- לא הלך.

כבר בכיתות הנמוכות הכרתי היטב את החצר בבית הספר, מכל כיוון, מכל צד, מכל פינה.

הכיסא היה לא נוח, בלשון המעטה. חמש דקות היו מקסימום הדקות שיכולתי להקדיש לנושא.

גם כשבגרתי היה הדבר דומה. כתיכוניסטית מיד השתלבתי במגמת דשא .

מכיוון שהייתי כל-כך מוצלחת נרשמתי בשמחה למגמה הים תיכונית.

הדבר היחיד שגרם לי נחת היה הסניף, כן, שם עשיתי חייל והדרכתי שלוש שנים.

מכל זווית ( חוץ מהבית) נשמעו אנחות אכזבה ויאוש. אהבתי את הלימודים, הצטיינתי במקצועות מסויימים

אך הפער בין הלמידה או הרצון, לציונים היה רחוק.

כשנמאס למורה שלי לסמן 40 על כל המבחנים, נשלחתי לאבחון.

או, אז באה הבשורה!! יש לי ליקוי למידה.

מסתבר ( על פי כל האיבחונים) כי עד גיל 4 הייתי שמאלית ומגיל 4 הפכתי לימנית,

על כן יש לי ליקוי שנקרא " בעיית כושר הבעה בכתב" קרי: מחצית מאוצר המילים יושב באונה השמאלית ומחצית באונה הימנית.

לכן, קשה לי לשלוף מילים.

מה אומר לכם, שום מורה מסייעת לא הועילה ובתסכול רב ( ודימוי עצמי לא משהו) משכתי את שנות התיכון, תוך אלפי שיעורי חיזוק, נכשלים רבים וכיפות סרוגות.

כשבתיקי מחברת שירים- למגירה. כל תחושותי עלו שם, כל נבכי נפשי וגם כמה סיפורים.( מה לעשות, זה המינימום שיכולתי לעשות עם ליקוי שכזה.)

בשקט, בשקט תוך שאני לא מאפשרת לכל המילים לצאת, רק לאלו שבאונה השמאלית -התעבתה לה המחברת והפכה לספרון.

למרבה מבוכתי, התעקשו המילים לצאת, מה אומר - כנראה היה להן צפוף שם, באונות. והן פרצו להן בצורות שונות,

כתיבת הצגות, כתיבת שירים שהולחנו ועתידים לצאת לאוויר העולם בצורת סינגלים. וכיום גם כתיבת בלוג ומאמרים לעיתון.

חצופות הן המילים, יוצאות למרות כל הליקויים, ממרות את פי המורים והמאבחנים, רצות בלי לבקש רשות, בלי להתחשב.

ועל מה אני מלאה אתכם בסיפורי האישי ? מסיבה אחת פשוטה.

בית ספר הוא דבר חשוב, הוא בונה , מאתגר, מחכים.

לעיתים גם מקטין , מגמד ולא מאמין.

בשנים האחרונות- כאם, נחשפתי למערכות חינוך כאלה ואחרות. ראיתי מורים מלאי אהבה ואמונה,

מורים שמאמינים שלמרות כל הקשיים, עומדת נשמה של ילד- לא של תלמיד שהוא רק הישגיות וציונים.

מורים שרוצים באמת בטובתו של הילד ומנגד, ראיתי מורים שלא מבינים שלכל מילה יש השפעה, 

שלא מסוגלים להכיל את הילד עצמו. לא יודעים להפריד בין הילד לקשיים שלו. לא יודעים לפתוח את הלב.

משפילים ובועטים את נשמתו מהכיתה. ( תרתי משמע )

אני מאמינה שחינוך בא מאמונה, מאהבה  ומהשילוב של השניים. לא מידע, מבדקים, ציונים.- אלו לא מציינים את הילד אלא את המעמד התפיסתי שלו.

והנפש? הנפש נתונה לסביבה התומכת של הילד. בית, משפחה, חברים, מורים. 

אני זכיתי למשפחה מדהימה , ולכן ( לדעתי) בחסדי ה' הפכתי למה שאני היום.

חברות שהיו לי וחוו חוויות זהות, אבדו את האמון בעצמן ועסוקות כל חייהן להרכיב את הפסיפס מחדש. בכונן האחורי של מוחן ( שם יושב התת מודע) לעולם, הניסיון ללמוד או להחכים הוא דבר כמעט בלתי מושג. הן לא יחשבו אפילו על ללכת לפסיכומטרי או לעשות תואר . הישג זה נראה להן כמטרה ל"חכמים" בלבד.
אני כותבת את זה ויודעת כי גם בי חרוטה החוויה הזו, אך אני עובדת עליה ( הרבה שכנוע עצמי ותפילות) ומנסה להנחיל לדור הבא שציונים אינו שווה מנת משכל!!! 

תפילה אחת היא לי:

" ריבונו של עולם, תן לנו הבינה והדעת לחנך את ילדנו בדרך נכונה, שידעו שנשמתם מאיתך ועל כן, טהורה, זכה ומסוגלת.  הקנה להם את הכח לצמוח בקצב שלהם, להתפתח כפי היכולת שנתת להם. תן לנו הסבלנות להמתין.

עזור לנו לעמוד איתנים ולהעניק לילדנו את הטוב ביותר, לטפח אותם שיהיו מאמינים בך, תלויים בך ויראים אותך מלאים באהבת ה', הארץ והאדם.

יהי רצון,שיהיו שמחים ובעלי נכונות לעבודת ה' ועמל העולם הזה, אמן"

לבינתיים, אני מוכרחה לעצור את המילים שבורחות ורצות בלי חשבון על המסך,  כדי שלא חלילה יהפכו לספר שלם.

מה לעשות , ככה זה כשיש ליקוי למידה.....