שבוע טוב ומבורך ( תפתח ת'דלת ותברח )

שבת, איזו מתנה נפלאה. אני לא מצליחה לדמיין כיצד היינו חיים בלי השבת.
כלומר אני כן מצליחה, פשוט היינו חיים כמו כלבלב עם קרציות, רצים סביב הזנב של עצמנו, בלי רגע לנשום , הלשון בחוץ.
היופי בשבת היא הלכידות המשפחתית ( חוץ מהמריבות סביב השולחן, מי ישב איפה ומי לקח למי את הסלט קודם, מי יטול קודם ידיים ומי שתה מלא יין ובגללו לאחרון לא נשאר) ישנו גם ה"שלף שטונדה", מנוחת צהריים ה-שב"ת, שינה בשבת תענוג , שינה עריבה.  (חוץ מהילדים שמשחקים בחדר ובכל חמש דקות צריך לצעוק עליהם שאם הם לא יהיו בשקט, אין ממתק שבת. או הילד התורן ששואל אם כבר אפשר ללכת למתקנים ואם עבר תקן ה"בין 2 ל 4 " או הכי הכי מטריד, זה ששואל כל שלוש דקות אם כבר הגיע זמן המפקד בסניף.)
פינת הנחת בשבת היא האוכל, כן!!!  ברבורים ( שהילדה המתבגרת לא נוגעת, כי זה היה פעם חי.) שליו ( מי בכלל יודע מה זה??) ודגים ( שסותמים את הבטן כי אוכלים  אותם עם לחם ואז אין מקום לברבורים ).
מה שכן, אני הכי אוהבת זה שירי השבת סביב לשולחן ( בלחן מקורי ובמילים משודרגות " מבעוד יום מוכנים תרנגולים מטומטמים"...  ) ואת מצב ה"כפית" ( אז מתחילים לשיר את שירי רחוב סומסום ושאלתיאל קואק) את פער שירי הדורות - המבוגרים: "מנוחה ושמחה" בלחן מונוטוני  והילדים :" על ידי ניגונים" בתיפופי קרב.

בשבת מתנתקים מכל דאגות של ממש, הבלי העולם הזה.
כל אלו חוזרים אלינו ב"זאפטה" מיד עם ההבדלה. לא יעברו עשרים שניות מרגע צאת הבעל את הדלת אל עבר בית הכנסת וכבר תצא האשה ותספור שלושה כוכבים או לחילופין אל לוח השנה ותבדוק אם כבר יצאה השבת.
מיד לאחר מכן, תוך מלמול "המבדיל בין קודש לחול"  תנתק את השקעים מכל מוצרי החשמל השבתיים- מיחם, פלטה, תכבה אורות מיותרים ותרוץ להדליק את החול- מכונת כביסה, בויילר, ותדליק אורות נוספים.
ישנם נשים המהדרות במצוות ההבדלה ומספיקות להפוך את הבית עוד בטרם שבו הגברים הביתה. הכלים ישטפו, יעופו לארון, הרצפה תוברק, הילדים יטוסו למקלחות ברצונם או שלא ברצונם, שאריות הסעודה השלישית יעלמו כלא היו ואם עוד יהיה לה זמן, היא תערוך שינויים קלים בבית, תחליף את הספה בארון ואת הספריה בשטיח והכל "על הדרך" כי כבר יום וחצי היא לא עשתה כל מלאכה- חוץ מ-להגיש, להוריד, לנקות, לחתוך, להחליף, לחנך, לנקות שוב, להגיש שוב, למזוג, להקשיב, לברך, להשתיק, להניק, לנקות ו-ל-ס-ד-ר!

במשפחתנו ישנו סיפור על בת משפחה שעם צאת השבת כבר הייתה מניחה את מזוודות האורחים בכניסה כרמז  שהסתיימה שעת פינוי החדרים והיא חייבת לנקות, ואני אומרת לעצמי- על מה לזרז את בוא יום החול? הרי מימלא הבלאגן לא בורח לשום מקום. בעצם, מה זה הביטוי הזה? הרי אם הבלאגן היה בורח, דווקא אז היה נכון לשבת, ככה, כדי לתת לו זמן לברוח בלי שנפריע לו.

שבוע טוב לכולם!!!!

לביבה קרה ומתוקה....

חנוכה, איזה חג .....  כמה אור, כמה ניסים. 
אחד הניסים הגדולים ואולי הגדול מכולם הוא שאנו עוברות בכל שנה את החג בשלום.
נס נוסף הוא, אם שרדנו ערב אחד של הדלקת נר בלי להדליק את הבית.
ישנו גם נס זוגי- הוא הנס קפה שלא שתיתי כל היום ולמרות זאת לא הרמתי קולי בגאון על בעלי היקר שרק רצה להדליק נרות.
ובזמן.
לא שניה לפני שקיעה, לא שניה אחרי תפילת ערבית.
בזמן!!!
ו- הכי חשוב , שמיד לאחר הטקס יש לשבת בנחת ורוגע כמו פסלים במרכז מוזיאון השעווה בלונדון למשך חצי שעה מבלי להעיז לעשות כל מלאכה.
מיותר להסביר, אך בכל זאת אסביר שהדלקת הנר אורכת כחצי שעה בחוץ, בין המשקוף לחנוכיה אל המזוזה בקור ולעיתים גם בגשם כי החלון אינו מהווה פרסום הנס דיו בשעת הדחק וחייבים- כולם!! לעמוד בקור ו.... להמתין עד שכל הכוונות והיחודים יסתיימו, לומר אמן בקול רם, לשיר בין 2-5 שירי הודיה ושבח ( מקסימים אך נשמעים טוב יותר כששרים אותם בבית חם מול התנור) ואז, רק אז- אם כבר הפכת לנציב קרח- מותר להכנס הביתה לחצי שעה של הפשרה.

בכל שנה , ערב ראש חודש כסליו אני מבטיחה לעצמי שהשנה נדליק נרות בזמן,  בנחת, בשמחה.
השנה אני אכין את ארוחת הערב מפנקת מוקדם כך שמיד אחרי ההדלקה (כדי שחלילה לא נשב בטל)  נסעוד כל המשפחה בשלווה ובנחת.
אבל כדי שיהיה נחת בהדלקה, צריך להיות באטרף כל היום. למה???
כי-
הבית צריך להיות מסודר, כדי שיהיה נעים לשבת בו מבלי שאני אגנוב טאטואים קטנים בהיסח הדעת.
האוכל צריך להיות מוכן, מהסיבה שכבר הוזכרה.
הילדים צריכים להיות אחרי מקלחות, נקיים ונינוחים, כדי שלא יוציאו זה לזה את האזניים במריבות ה"מי ידליק קודם".
ואני, ראש העדר שחייבת להספיק להתקלח אחרי כל הרשימה הנ"ל ( זה חג האור לא חג הסירחון...)

עכשיו, אם יש בין הקוראות נשים שהן אמהות למס' זאטוטים- להלן תרגיל חשבוני:
משפחה שרוצה להדליק נרות בשעה 16:45 בדיוק ולה X ילדים מתחילה לנקות, לסדר ולבשל במהירות של 100 קמ"ש מבלי לאכול כל היום או לנוח, צריכה להגיע אל היעד במצב שפוי, באיזו שעה עליה להתחיל בהתארגנות?

עשו חשבון ונסו לדמיין כי יותר ממה שנכתב כאן אי אפשר
רק בואו נוסיף חידה אחת קטנה לסיום: לביבה חמה ומתוקה שהוכנה מבעוד מועד, בלחץ של טורבו XXL ואין לחממה או לטגנה ברגע ההגשה מפאת אי עשיית מלאכה, מה טעמה?

פינה זו מוקדשת לכל נשות משפחתי היקרות, צרת רבים נחמת נשים.

בוקר טוב????

לאמהות ישנן פנטזיות רבות בחיים.
שהילדים יהיו בריאית תמיד, שיהיה לה כסף לחתן אותם, שהם יכבדו זה את זה ויביאו כלות טובות, שהבית יהיה מבריק תמיד  ועוד.
אבל יותר מכל החלומות, שאיפת חייה של אם,שאיפת השאיפות, הפסגה.... לשתות קפה בשקט.
אל הקפה היא תמיד מגיעה בדממה. אם היה אפשר להוציא לקפה את הריח , היא הייתה עושה כן אך הדבר בלתי אפשרי.
לכן, היא קמה בבוקר מוקדם, לפני הילדים, הבעל, הציפורים, השמש, המלאכים. נגשת בדממת אלחוט אל המטבח, בוחרת חרישית כפית וספל שלא עושה רעש בערבוב. שמה נס, בלי גרגירים ( בגלל הרעש ) מוותרת על הסוכר ובלבד שיהיו לה חמש דקות של שקט. שותה את הקפה בשתי שניות, לבל יקום איזה זאטוט ויהרוס את הכייף בקריאות " הי, אמא ! תני לי קצת"!!.
אחרי הטקס, היא משכימה את כל הבית. זה מתחיל ב"בוקר טוב מתוקים, השעה ___ הגיע הזמן לקום" וממשיכה הלאה, להפעיל מכונה, לתלות אחת, למיין את הכביסה בסל, להעביר אקונומיקה בשרותים ( שיצטרכו אקונומיקה שוב כעבור שעה, ככה זה כשיש בנים בבית ) לנקות את הכיור מסימני משחת השיניים מיום האתמול ( אותו כנ"ל אחרי שעה ) . חוזרת לחדרים בטון מאוכזב " נו, מה , לא קמתם? קדימה מאוחר! בטח שאתם עייפים, אם לא הייתם משחקים אתמול עד מאוחר לא הייתם עייפים, עכשיו לקום" ניגשת למטבח להרתיח ( שוב) את המים, מוציאה לחם, ממרחים,  משהו לילדים לשתות ולאכול, שוטפת את הכלים שהתייבשה להם הצורה עם כל שאריות המזון ושוב , הפעם בצעקות ( כדי שיגיעו עד חדר הילדים) "ילדים, קדימה, מאוחר , עוד מעט לא יהיה לכם זמן לשתות"  הולכת לחדר שלה, מתלבשת, מתארגנת , פותחת דלת והפעם בצעקות ( כדי שיגיעו עד לישוב הסמוך, מה שבטוח בטוח) חברים, הגזמתם, אני עוד מעט יוצאת. עכשיו לקום, מי שלא יקום אני לוקחת לו את השמיכה" גניחות ויללות רדומים נשמעים מכל קירות הבית" ילדים סהרורים מסתובבים בדרך למקלחת, כולם בבת אחת.
ואז, מתחיל הבוקר " נו, תצא, כמה זמן לוקח לצחצח שיניים" "אמאאאא!!1 תגידי לו , הוא מתלבש בשרותים!" "יש לך פיפי? תלך לשרותים הקטנים, לא פה!" ואז מגיע הילדה הגדולה, שלה באמת לוקח זמן, לצחצח, להתאפר, להסתדר, להתעצב, לחפוף, לקרצף, לצעוק, להתעצבן, להתמרח, לחפש חולצה/חצאית/ה' יודע מה תוך שהיא צועקת לכל עבר כולל אל המייבש המסכן שלא העז להוציא את בגדיה שכלל לא נכנסו אליו.
בזמן הזה, כבר סיימת להכין סנדוויצ'ים, לסיים את הכלים, לחלק הוראות, להחליף טיטולים ושוב להחליף כעבור רבע שעה, לנקות שתי צלוחיות קורנפלקס/כוסות שוקו שנשפכו על הרצפה, הכסא, השולחן.
להכין לבעלך קפה, לתת עוד קריאות זרוז, להפריד בין הניצים, לצעוק על המעופפים, לשלוח את כולם לבית ספר, לתת מבט אחרון על הבית לפני שהדלת נסגרת, לוודא שלא השארת בטעות אף אחד במיטה/בבית/באוטו.
רצה במהירות למשרד, מגלה שהסוודר שלך הפוך, תוך כדי ריצה הופכת ומגלה שהשארת את הפלאפון בבית ומזדרזת להתחיל את יומך.
הכיסא מחכה לך כמו הגיע שעתו למות ואת מתייבשת עליו במלוא כובד משקלך.
עוצרת לרגע, מנסה להסדיר נשימה ומתכננת את מהלך הקפה הבא.
ואז, בלי כל הכנה מראש, נכנסים אל המשרד כל מיני יצורים מוזרים ומחוייכים. רעננים ומבושמים כאילו זה עתה עלה השחר!
תוך כדי ניסיון להבין מדוע אצלך כבר צהריים אבל השעון מראה 8:00 , נכנס הבוס " בוקר טוב" הוא אומר, שיניו צחורות.
" זה בוקר, זה? כבר עוד שניה לילה, העיניים שלי כבר מסמנות לי על סגירת תריסים!" בא לך לענות , אבל את רק מהנהנת.
היחידה שמשמיעה קול היא הבטן שלך..... דורשת לאכול.
את דוחפת את ידך לכיס , לקחת סנדוויץ' ואז מכה בך ההכרה, 20 סנדוויצ'ים הכנת הבוקר, אבל אף אחד מהם לא הכנת עבורך! הרעב עולה לך לגרון וחלומות לא מפוקחים על משהו מתוק ומשמין עולים בך ואת הולפת אותם אחר כבוד.
"לא נורא"  את אומרת לעצמך, "מחר יהיה יום חדש,  מחר אני אקום מוקדם, אשתה קפה, אעיר את הילדים אכין סנדביצ'ים ואם, רק אם יהיה בוקר נינוח אולי אני אזכור להכין גם לי משהו לאכול"!!

מסתבר חברות שאשה עלולה להמתין לבוקר שכזה 20 שנה עד שהוא מגיע ואז, אז היא מתגעגעת לימים שבהם היה את מי להעיר, למי להכין ועל מי לצעוק בבוקר.
חברות יקרות!! הזמן חולף מהר! נצלו כל בוקר, תצעקו עם כל הלב, תעירו עם כל הכוונה ותנצרו את הבקרים עמוק בלב.
אז שיהיה בוקר טוב לכולן, בעצם, בשבילי כבר צהריים- אני יוצאת ל"שלף שטונדה" לילה טוב......

והפעם, פינה רצינית. דקה למחשבה.

אמונה, זה כל הסיפור!!!

לא, אין לי מילה לומר לטובתי ואין לי שום תחפושת להסתתר מאחוריה,

תלמידה טובה מעולם לא הייתי. מה לעשות?? רציתי- לא הלך.

כבר בכיתות הנמוכות הכרתי היטב את החצר בבית הספר, מכל כיוון, מכל צד, מכל פינה.

הכיסא היה לא נוח, בלשון המעטה. חמש דקות היו מקסימום הדקות שיכולתי להקדיש לנושא.

גם כשבגרתי היה הדבר דומה. כתיכוניסטית מיד השתלבתי במגמת דשא .

מכיוון שהייתי כל-כך מוצלחת נרשמתי בשמחה למגמה הים תיכונית.

הדבר היחיד שגרם לי נחת היה הסניף, כן, שם עשיתי חייל והדרכתי שלוש שנים.

מכל זווית ( חוץ מהבית) נשמעו אנחות אכזבה ויאוש. אהבתי את הלימודים, הצטיינתי במקצועות מסויימים

אך הפער בין הלמידה או הרצון, לציונים היה רחוק.

כשנמאס למורה שלי לסמן 40 על כל המבחנים, נשלחתי לאבחון.

או, אז באה הבשורה!! יש לי ליקוי למידה.

מסתבר ( על פי כל האיבחונים) כי עד גיל 4 הייתי שמאלית ומגיל 4 הפכתי לימנית,

על כן יש לי ליקוי שנקרא " בעיית כושר הבעה בכתב" קרי: מחצית מאוצר המילים יושב באונה השמאלית ומחצית באונה הימנית.

לכן, קשה לי לשלוף מילים.

מה אומר לכם, שום מורה מסייעת לא הועילה ובתסכול רב ( ודימוי עצמי לא משהו) משכתי את שנות התיכון, תוך אלפי שיעורי חיזוק, נכשלים רבים וכיפות סרוגות.

כשבתיקי מחברת שירים- למגירה. כל תחושותי עלו שם, כל נבכי נפשי וגם כמה סיפורים.( מה לעשות, זה המינימום שיכולתי לעשות עם ליקוי שכזה.)

בשקט, בשקט תוך שאני לא מאפשרת לכל המילים לצאת, רק לאלו שבאונה השמאלית -התעבתה לה המחברת והפכה לספרון.

למרבה מבוכתי, התעקשו המילים לצאת, מה אומר - כנראה היה להן צפוף שם, באונות. והן פרצו להן בצורות שונות,

כתיבת הצגות, כתיבת שירים שהולחנו ועתידים לצאת לאוויר העולם בצורת סינגלים. וכיום גם כתיבת בלוג ומאמרים לעיתון.

חצופות הן המילים, יוצאות למרות כל הליקויים, ממרות את פי המורים והמאבחנים, רצות בלי לבקש רשות, בלי להתחשב.

ועל מה אני מלאה אתכם בסיפורי האישי ? מסיבה אחת פשוטה.

בית ספר הוא דבר חשוב, הוא בונה , מאתגר, מחכים.

לעיתים גם מקטין , מגמד ולא מאמין.

בשנים האחרונות- כאם, נחשפתי למערכות חינוך כאלה ואחרות. ראיתי מורים מלאי אהבה ואמונה,

מורים שמאמינים שלמרות כל הקשיים, עומדת נשמה של ילד- לא של תלמיד שהוא רק הישגיות וציונים.

מורים שרוצים באמת בטובתו של הילד ומנגד, ראיתי מורים שלא מבינים שלכל מילה יש השפעה, 

שלא מסוגלים להכיל את הילד עצמו. לא יודעים להפריד בין הילד לקשיים שלו. לא יודעים לפתוח את הלב.

משפילים ובועטים את נשמתו מהכיתה. ( תרתי משמע )

אני מאמינה שחינוך בא מאמונה, מאהבה  ומהשילוב של השניים. לא מידע, מבדקים, ציונים.- אלו לא מציינים את הילד אלא את המעמד התפיסתי שלו.

והנפש? הנפש נתונה לסביבה התומכת של הילד. בית, משפחה, חברים, מורים. 

אני זכיתי למשפחה מדהימה , ולכן ( לדעתי) בחסדי ה' הפכתי למה שאני היום.

חברות שהיו לי וחוו חוויות זהות, אבדו את האמון בעצמן ועסוקות כל חייהן להרכיב את הפסיפס מחדש. בכונן האחורי של מוחן ( שם יושב התת מודע) לעולם, הניסיון ללמוד או להחכים הוא דבר כמעט בלתי מושג. הן לא יחשבו אפילו על ללכת לפסיכומטרי או לעשות תואר . הישג זה נראה להן כמטרה ל"חכמים" בלבד.
אני כותבת את זה ויודעת כי גם בי חרוטה החוויה הזו, אך אני עובדת עליה ( הרבה שכנוע עצמי ותפילות) ומנסה להנחיל לדור הבא שציונים אינו שווה מנת משכל!!! 

תפילה אחת היא לי:

" ריבונו של עולם, תן לנו הבינה והדעת לחנך את ילדנו בדרך נכונה, שידעו שנשמתם מאיתך ועל כן, טהורה, זכה ומסוגלת.  הקנה להם את הכח לצמוח בקצב שלהם, להתפתח כפי היכולת שנתת להם. תן לנו הסבלנות להמתין.

עזור לנו לעמוד איתנים ולהעניק לילדנו את הטוב ביותר, לטפח אותם שיהיו מאמינים בך, תלויים בך ויראים אותך מלאים באהבת ה', הארץ והאדם.

יהי רצון,שיהיו שמחים ובעלי נכונות לעבודת ה' ועמל העולם הזה, אמן"

לבינתיים, אני מוכרחה לעצור את המילים שבורחות ורצות בלי חשבון על המסך,  כדי שלא חלילה יהפכו לספר שלם.

מה לעשות , ככה זה כשיש ליקוי למידה.....

שומר פיו ולשונו...נו, טוב. לא משנה.

מדי איזו תקופה עולים קולות מכל מני צדדים להיענות לאתגר הכמעט בלתי אפשרי של שמירת הלשון.
בד"כ יוצאים במבצע שכזה עקב אירוע מורכב או כתפילה להצלחת מישהו.
הפעם, נענתי גם אני למבצע. לחסרות הניסיון בתחום רק אסביר את הנוהל, מצרפים כמה שיותר נשים אשר מתחייבות לסכור את פיהן ולא לשמוע/לומר כל דבר רכילות, לשון הרע, אבק לשון הרע וגרגר רכילות למשך שעה/ שעתיים קבועות.
האמיצות והצדיקות, לוקחות בד"כ את השעות המפחידות והקשות ביותר : ארבע אחרי הצהריים- הידוע כשעת ביקור בגינה, או עשר בבוקר, שעת הרכילות בעבודה או בבית בשיחה עם חברה.
המתקשות / החוששות ליפול לידי חטא, לוקחות את השעות ההזויות- אחת בלילה עד שש בבוקר. הן אגב, המצליחות ביותר לעמוד במטלה.

יש משהו קסום באתגר הזה, משהו שמעיד על לכידות ואחריות. כל אחת שומרת בקנאות על פיה, לבל יפול . אף אחת לא רוצה להיות זו שבגללה ידבק בקבוצה איזה אבק.
וכך מתחילה המשמרת שלי, כמובן שאני עושה תזכורת בפלאפון אשר בהודעת התזכורת כתוב " לסתום את הפה, שמירת הלשון". אם הייתי יכולה ללכת לישון איזה שעתיים, הייתי שמחה, אולם הדבר בלתי אפשרי, וכך אני מתחילה.
דמיינו לעצמכן, אני יושבת עם חברה או בת משפחה ומתחילה, "מה שלומך?" "אני? בסדר" , אתמול פגשתי את" ----ושותקת.
הרי אם אני מעלה שם של מישהי ולשניה יש משהו לומר עליה, אני אצטרך לשמוע את דבריה ובכך אני עוברת על משמע לשון הרע/רכילות.
לאחר מספר שניות מצלצל הטלפון" אוף" אני אומרת."לא בא לי לדבר איתה". "עם מי?" , "אה," אני מנסה להתחמק "לא משנה".  וכך חולפות הדקות, היא ואני יושבות ומנסות לדבר בלי לדבר. אני- כי אלו השעתיים שלה. היא, כי לא נעים.
סוף סוף עברו 120 הדקות הארוכות האלה ואני נושמת לרווחה.
אגב, לתדהמתי גיליתי כי כמעט כל דבר שאני מוציאה מפי קשור באדם זה או אחר, אני מתחילה להעריץ עוד יותר את החפץ חיים. על מה הוא דיבר כל היום?
מנגד, גיליתי גם כי משמרות הלשון  הם דבר נפלא מאחר וגם ביתר שעות היום נזהרים מלדבר לשון הרעה, והכל בגלל השעתיים האלה. הרי לא ייתכן שמיד כשיסתיימו השעתיים, אוציא מהכיס את רשימת הדברים אותם רציתי להגיד ואעלה אותם בזה אחר זה לדיון, זה כאילו אני עושה דיאטה חודשיים וביום האחרון יושבת על 4 חבלות של גלידת ווניל ושוקולד.
ובכל זאת, היה לי משהו חשוב לומר.
אך מיד כשפתחתי את פי לומר את רצוני, מביטה בי היושבת לצידי במבט מצטדק ואומרת : " סליחה, עכשיו זה השעתיים שלי"!

וככה, שתינו יושבות ושותקות כבר שעות. שתיקה זכה כזאת, שתיקה של "אין לי מילה לומר".

אז אם אי פעם תפגשו אותי בגינה ואני יושבת ושותקת ( שתיקה שהיא בניגוד מוחלט לטבע שלי ) אל תשפטו אותי לרעה, זה לא שאני לא נחמדה, אני פשוט בשעתיים של לשון הרע.
עכשיו כשחושבים על זה, מרוב שתיקה התייבש לי הגרון אני שוקלת להחליף את השעות, אולי אחת בלילה מתאים לי יותר, לפחות שם, בחלום אני לא הולכת רכיל.   

שפעת באמצע החיים

אם יש משהו שאני לא מסוגלת להבין , זאת מציאות של חיידק ללא חיידק, או יותר נכון, מחלה ללא מחלה.
במה דברים אמורים? אז ככה....
ילד שחולה, נניח באבעבועות רוח. יש לו פצעים, חום ונחס ובשלושת אלה יש דרכי טיפול. פעמיים ביום מורחים את המשחה המסריחה אך מועילה, דואגים שהפצעים יתייבשו וזהו, יש עילה, יש מחלה.
כך גם דלקת גרון ועוד שאר שעורים.
אך לא כן שפעת!! מחלה ארורה ששייכת למשפחת ה "גברת, זה ווירוס. אין מה לעשות רק לחכות שהחיידק ילך"
איך ילך, דוקטור? איך?? הרי אתה לא נותן לו שום סיבה ללכת! טוב לו אצל הילד, חם, נעים. למה שילך??
אני יושבת אל מול ביתי הקודחת, המייללת והסמרטוטה ומדברת אל השפעת. " נו, בחיאת אחותך, תלכי מפה ( תצאי בחוץ) יש לי מלא עבודה היום. הבית נראה כמו כיכר תחריר!!! בבקשה!! צאי להפסקה. לכי לקניון , יש אחלה מבצעים של FOX בקניון. תני לי רק לעשות כלים- כבר יומיים הילדה על הידיים. תעזבי אותה"

בהתחלה אני עוד מדברת אליה בעדינות, נותת לה רעיונות נחמדים. אבל עם הזמן אני מאבדת סבלנות ועוברת למתקפה אווירית- מה לא היה שם , בשדה הקרב מול כוחות הרשע השפעתיים ( המנוולת הביאה איתה נזלת, שיעול ואפילו חרחורים) אקמול, נורפן, אנטי וויראלי, אכינצאה, דבש, קוניאק, שום, בצל - הכל!!!
אני דוחפת והילדה מוציאה, אני מתחמנת בתוך כוס מיץ והילדה קולטת ומסרבת לשתות. עוד רגע והייתי מייצרת אינפוזיה של עראק ישר לווריד ומוציאה על זה פטנט.

בסוף ניצחתי!!! כעבור יומיים הלכה העקשנית,  מזגזגת שיכורה עם ריח של בצל מהפה ובידה דגל לבן- יצאה את הדלת וסגרה אחריה בדממה שאחרי קרב .
הלכה לבלי שוב. יש!!!! אני אומרת לעצמי, סוף סוף הלכה והילדה כבר בלי חום. רק קצת נזלת ושיעול.
הא....  נזלת? מה נזלת?? השאירה את החיילים וברחה?? הלו, תחזרי מצ'ומצ'מת- קחי איתך את חיילי הצעצוע שלך!
אבל היא לא עונה, רק מדדה החוצה, מוטשת, מושפלת. בטח מושפלת, מצאה לה בית לחיות בו! " תספרי לכל החברות שלך שפה לא  מקבלים שפעות, שלא יבואו לנסות אותנו"!

כעת ב"ה אנו יושבות, ביתי ואני ומשחקות בסלון ( על השטיח החדש, ככה לא תתקרר לי שוב) היא בונה ב"קליק" ואני ישנה, לא מסוגלת להזיז אצבע....כל הגוף כואב.  ככלות הכל אני אחרי שבוע של מלחמה עם שפעת.....

לבריאות!
  

רצית? קיבלת !!!

מי שמכיר אותי היטב יודע ש"שופינג" אינו נמנה עם אחד מתחביבי העיקריים. להיפך, אני אפילו נמנעת מלבקר בחנויות, למדוד, להתלבט, לבקש הנחה ולצאת עם שקית שמנמנה, מרוצה ומדושנת עונג מהפריט החדש שזה עתה נרכש. ולא בגלל שאני לא אוהבת או חלילה לא רוצה לקנות- אלא שאני נמנית עם אותן מיעוט נשות ישראל אשר בתחתית שרשרת המזון ( ליד החלזונות והחשופיות) עומדות, ניצבות, איתנות ומלאות אידיאלים האומרים ש "קודם כל הילדים והבעל ורק, בסוף בסוף אם נשאר- אז מגיע תורי". וגם אז, כשהן כבר קונות לעצמן משהו- הן אוכלות את עצמן על שהעיזו לקנות חולצה אחת יחידה  ב"חצאית המנשה" - חנות עממית ונפלאה לבגדי נשים.

איני יודעת מהיכן רכשתי לי את האופי הנלוז הזה, כאילו היה זה נעץ גנטי הסותר  את הטבע האנושי-נשי. לא מצד אבי ( שם נשות המשפחה יודעות שאמא לא שמחה.... חארם על הילדים ) וגם לא מצד אימי ( שכן אימי בהחלט יודעת לדאוג לעצמה) וגם לא מצד בעלי ( שאומר לי ללא הרף ללכת וסוף סוף לפנק את עצמי)   זה כנראה משהו שקיבלתי ממנהל הבנק המסכן, היושב מוטרד במשרדו הצחיח ושואל את עצמו שוב ושוב " נו, מה יהיה"???

בכל מקרה, בלילה בלילה, כשכולם ישנים ( אצלנו הם ישנים בעיניים פקוחות אבל לפי כובד הנחירות אפשר לדעת שהם בפאזה אחרת...) אני יושבת ומפנטזת לעצמי כיצד ביום מן הימים, יהיו לי זוזים רבים לדנדש את כולם- כולל בעלי, ואפילו ישאר גם לי , ואני אקנה ואקנה ואקנה, ואם יהיה אפשרי- אני אשפץ את חדר האמבטיה ואקנה מלאי מגבות שלעולם לא יגמר, וגלונים על גלונים של קצפות אמבט ושמפואים יוקרתיים עד אימה.... וככה מתמלאת לה בועת הפנטזיה בעוד ועוד.... ואני אתקן סוף סוף את התריסים והרשתות שמזמן שכחו למה הם תלויות כמו אחרי קרב למזכרת.
וכמובן לא שכחתי את אהבתי לצבעי טמבור .... בהם אני אצבע שוב את החדרים, אדביק את הפנלים שרבו עם הקיר ואחליף את הידיות של חדרי השינה.... בקיצור- טיפול פנים , התחדשות ורענון.
מדי מס' לילות אני אף משתפת את בעלי בחלומותי . והוא, כיאה לגבר שבגברים, שותק ומהנהן בתמיכה מלאה ואומר : " בעז"ה, בעז"ה"...

ובכן, ה' עזר! ובגדול.
וכך, ( בעמק יפה בין הרים ושדות) החליט מייבש הכביסה שלנו להשרף, כן !! ככה סתם, נמאס לו להיות הניגר השכונתי שאפילו בימי הרמדן לא מקבל דקה של חופש והוא שרף את עצמו ואת כל שאיתו ( בגדי החג, שבת ויום חול) וכאילו שלו די לו בזה, המשיך ושרף עוד חלקים ניכרים בבית. בעלי ( הגבגבר, כבר אמרנו??) שהיה בבית חילץ את כל בני המשפחה מהקומה ובכך הסתיים הסיפור בכי סבבה.
חסדי ה'.
אולם, מאחר והיה זה בשעת לילה מאוחרת, ועם ישראל נוהג ללבוש פיג'מה בלילות- לא היה לבני ביתי מה ללבוש, מעבר לאותם מלבושי לילה.
אז מה עושים???? קונים!!! או במילים אחרות: ש-ו-פ-י-נ-ג!! 
אא-מ-הה-מ-הה......  ששופינג הוא דבר שעושים על מי מנוחות, בזמנך החופשי ובמנות קצובות. אבל תפילותי לכל אלו היו כנראה כל כך אינטנסיביות שריבונו של עולם החליט לתת לי אותם במכה אחת.

מי שלא ראה אישה באטרף קניות , לא ראה היסטריה מימיו. בתוך זמן קצר רצנו: אימי, בנותי ואנוכי להשלים את תכולת ארונותיהן ( שכן התכולה הקודמת הלכה לעולמה ) . פשטנו על כל חנות שנקרתה בדרכנו תוך שאנו צועקות זו לזו:
" גרביים!!! אל תשכחי לבנים ( מילה יפה לתחתונים וגופיה ) !!!!! מהר פיג'מות!!! לא לשכוח גרביונים, חולצות שבת...ואנו רצות מפינה לפינה, ממלאות עגלות, סופרות פריטים, בודקות מידות ב"טיקטים" ומנסות לזכור מה כבר נלקח ולמי. וכך בלי לאפשר לעצמנו רגע אחד של הנאה, אנו ממשיכות לחנות הבאה ומוחקות מהרשימה המאוד מדוייקת את הפריטים שנרכשו.
השלב הבא אחרי הבגדים , היה : עזרים נלווים, לא כאן המקום לפרט  מה הם , אלא רק אומר שבמשך שלושה שבועות יצאתי כל יום ע"מ להשלים את מרבית נזקי השריפה. בכל יום חזרתי מרוצה אך מוטשת עד אובדן הכרה בעודי מנסה בסוף יום לזכור מה רכשתי היום ......
קיבלתי מנות קניות לחיים שלמים ופתאום אני לא מבינה על מה העניין. מה כל-כך כייף בללכת, לחטט רגליים , למלא שקיות, להתקין, לקפל ולסדר בארונות, לשכוח עד מהרה שהדבר חדש, ולרוץ לדבר הבא בעוד הקודם מתיישן לו בצד, נעלב.
אני בטוחה שאחרי שנחזור לחיים נורמלים אני אשמח על כל רשימת השיפוצים שנעלמה באחת ( תודות לקבלן שמשפץ את הנזקים ) ועל כל הדברים החדשים שישמחו את ליבי .

אני את שלי כבר למדתי:
א. צריך להזהר במה שמבקשים, ולדעת איך לבקש
ב. אלוקים שומע תפילה ללא כל ספק, עובדה!!
ג. בסה"כ אין לך על מה להתלונן.  רציתי ???  קיבלתי !!!!

אחרי החגים יתחדש הכל, אבל הכל !!!

החגים נגמרו, הסוכה פורקה ואפילו שאריות המזון מראש השנה כבר מצאו את עצמם בפח הקרוב, נעלבים .
 ואם החגים הסתיימו להם, איך זה שאני שוב עומדת על הסירים? איך זה שאני שוב מתלבטת מה לבשל ואיזה סוג בשר להוציא מהמקפיא וכן, כן, האם לא נמאס לילדים לאכול שוב ושוב קוסקוס עם מרק? ושוב, ושוב ושוב?( אגב, התשובה היא שלילדים שלי אף פעם לא נמאס מקוסקוס.) כיצד זה שאני שוב מחלקת לילדים תפקידים לניקיון הבית, אם כרגע ממש יצא לו החג האחרון, הוא שמחת תורה, שמיני עצרת השמח! איך זה ששוב יש שבת?? ( שלא ישתמע כאילו אני לא אוהבת את השבת הקדושה, אלא שלשבת צריך לבשל ולאכול וזה הרי מה שעשינו ללא הפסקה כל החודש האחרון)

אז הנה התשובה, שכולם צריכים לשמוע ולהפנים, שבשנה זו, כמו גם בשנה שעברה - וכך יהיה גם בשנה הבאה וכן הלאה , עד לשנה המעוברת הבאה- שראש השנה יהיה שלושה ימים ושחג שמחת תורה יסתיים בחמישי- וביום שלמחרת - שישי , נעמוד אנו , בנות ישראל העייפות בעלות המשקל העודף ( והכרס מלאת העוגות ) ונבשל לשבת.

לשבת זו לא נעז להזמין אף אחד כי: א. מי ירצה לצאת מהבית אחרי תיזוזים אין סופיים שהחלו בא' תשרי, הוא ראש השנה
וב. מי מסוגל לארח אחרי חודש בו בישלנו, ניקינו, ארחנו,כיבסנו ( כן, מי שאין לו ברירה יכול לכבס בחול המועד, ולי- חברים , אין ברירה!!!!)

אז זהו, בשמחה ובנתח ( אגוזים מפצחת) אני עמלה במטבח על עוגת אגוזים מעולה- מתכון ששלחה לי גיסתי.
ובראשי אני מתכננת את השגרה.......
רגועה, מסודרת, ללא חופשים. שגרה שיש בה בקרים שקטים, אחרי צהרים של שיעורי בית, משחקים עם חברים, ארוחת ערב שבמהלכה אני חוזרת 10 פעמים על המשפט : " חברים, להזדרז ולרוץ להתארגן לשינה, מחר קמים מוקדם!"
שגרה כזאת מתוקה, ששבת תמיד באה בערב יום שישי, שגרה שביום שלישי עושים קניות... שגרה שגרתית כזאת, אמיתית!
שגרה שגרתית!
אלא מה? שמיד כשיצאה השבת אני נזכרת בערימת הדברים שהשארתי לאחרי החגים. לא משהו גדול, דברים קטנים כאלה, שגרתיים.   ( ואני מבקשת את השורות הבאות לקרוא בנשימה אחת, נראה מי תוכל )
ביום ראשון חתונה, בבוקר ביקור קבוע אצל סבתא. ברביעי אסיפת הורים ( מה כבר יש למורה להגיד? בקושי חודש לימודים עברנו ) בחמישי, מפגש בנות בקניון, לאזן את הטירוף מהחגים. אחרי הצהריים, מעקב רופא שיניים. בשבת הבטחתי לילדים אורחים. בשני שלאחר מכן אסיפת הורים אחרת ( יש לי חמישה ילדים בבתי ספר שונים, יופייהיההההה.....) בדיקת ראיה ושמיעה לבן בכיתה ב', הופעות במקביל,תור בטיפת חלב גם לקטנה וגם לבת השנתיים.( תגידו , אני היחידה שיש לה חוב של חיסונים מגיל שנה ?? כי לפי הנזיפה מהאחות עושה הרושם שכן....)
בקיצור שגרה רגועה? לא !!שגרה מטורפת- כן!!!!!  
אני מתחילה להרגיש את עוצמת הלחץ יושב על נשמתי, את כובד הזיכרון מועך את מוחי שטרם חזר למימדיו מהלידה ,
אני פותחת את היומן ורושמת את המטלות תוך שאני מוסיפה הערות של דברים שאסור לשכוח, וכבר שוכחת שכרגע היינו בחופש.
בעודי מנסה לדלות ממוחי מה היה כל כך קוסם ברעיון השגרה אני פותחת את לוח השנה שתלוי על המקרר, שם חגי ישראל רשומים זוהר על גבי לבן, לראות עוד כמה זמן נשאר עד החג הבא- חנוכה. סופרת ימים, במדוייק. בודקת באתר של משרד החינוך אם במקרה הקדימו את החופשה, מוכנה לספוג הכל רק כדי לא להתמודד עם עומס השגרה.

אז כדי להתמודד עם השגרה הבאה עלינו לטובה אני יוצאת להבראה שאחרי לידה, אמנם מאוחר אבל שווה. אם הייתי יוצאת מיד אחרי הלידה, מחר היו בוודאי מאשפזים אותי באברבנל, לאיזו שגרה קטנה של אחרי החגים, לנוח.
ככה תהיה לי נחיתה רכה אל היומיום, עד החג הבא.
חורף בריא לכל הקוראים.

למה שלומית בנתה סוכה לבד? הילדים שלה לא היו בחופש כדי לעזור לה??

"שלומית בונה סוכה" שר בני בן הארבע וחצי  בעוד אני תוהה לעצמי לאיזה עידן הגענו.  הרי אין שום עניין לשלומית האגדית לבנות סוכה- שכן כידוע- נשים פטורות מסוכה. לא? ובגלל שלומית- כי לא נעים- עומדות נשים בכל רחבי הארץ, על ראש בעליהן ( והרווקות, על ראש אבותיהן) עד עולם, שיסיימו כבר את מלאכת הסוכה, בעוד אינטרס הסוכה אמור בכלל להיות שלהם- הגברים!!!
אך כמו עוד הרבה דברים בעולם שאנו לוקחות על עצמנו, משום סיבה כלל- אנו "בונות" על חשבון השלווה שלנו - סוכה!
ואם לא די בכך- החליטו שם, במשרד החינוך שאין מספיק ימי חופש בחודש תשרי, וקבעו כי שלומית לא תבנה יותר סוכה לבד- אלא עם כל ילדיה על הראש!
איני יודעת איך נראית סוכה שעליה עומל בעל, ועליו עומדת איתנה אישתו ובנוסף- גם כל ילדיו. או יותר נכון , איך יראה הבעל בסוף מלאכת הסוכה.

עוד בראשית הכנת הסוכה ( כאמור במוצאי יום כיפור) החלטתי שהפעם אני לוקחת בזולה ( בנחת) את כל נושא הקישוטים, שכן סוכה אלגנטית לא תהיה לנו בעשור הקרוב- כל עוד הילדים חוזרים עם אלף קישוטי קישקוש מהממים שציירו בגן/מעון
אז בשביל מה לעמול קשות על העיצוב? יותר חשוב ה"נחת רוח", האיחוד המשפחתי והחוויה החיובית שתחרט בנפש הקטנים ותשפיע שפע רב על נפשם עד 120.

אז רצתי לחנות האומנות הקרובה מאוד, השארתי שם את מיטב כספו של בעלי ויצאתי גאה ומלאת אנרגיות מהחנות אל הבית הומה הילדים.
בבית, פרסתי אחר כבוד את כל רכיבי הקישוטים- מה לא היה שם? מכל הבא ליד. סרטים מוכנים לשרשרת ורצועות מפל לשרשרת שתחזיק עד  גיל זקנה. תפוחי קלקר ופייטים לתפוחים נוצצים תלויים. יריעות סול, בריסטולים, דבק ו...נו- אתן לא צריכות פירוט- במילה אחת ניתן לומר - שקניתי את החנות.
העניין התחיל יפה- הזמנתי בנות משפחה עם ילדיהן ( כי שלי לא מספיק) הקטנים גילו כישורי הדבקה מעולים- בכל פינה על השולחן ( עליו מונחת מפת ניילון פרחונית ח-ד-ש-ה ) ויצירתיות בצביעת התפוחים בלי פייטים. הגדולים עבדו יפה עד שלב הניקיון, האמצעיים ניסו לייצר שרשראות שלא על פי ההוראות ואלו הושלכו לפח לאחר קריאות "אוווףףףף, נהרס לי" במנגינת "תקיעה" של שופר עם דלקת בקנה. הקירות בסלון הביעו הזדהות עם הסוכה, הכיסאות עם הקירות, והרצפה... לא זכרתי שקניתי אריחי נצנצים (אני אטפל בזה מחר) אבל הזכרון שלי ממילא לא משהו מאז הלידה האחרונה, אז אולי...

כולם עובדים במרץ- שרים, רבים, מוציאים את העיניים זה לזו, מחליפים מילים מסוגננות יפה ( "חפצונה" "גזלת" ועוד ועוד)בעוד אני- מלאת חדווה מנקה לאורך כל זמן האיכות, רק כדי שיהיה נעים, אוספת לגיסתי כל שניה את העפרונות- כדי שיהיה לה "קל יותר" למצוא אותם בין ערמות הפייטים והדבק,  מטאטא את השרשראות שכבר כן נעשו טוב, משדכת בין טושים לפקקים- שלא יתייבשו - רק כי אני יודעת שבאיזה שהוא שלב מגיע החלק העייף - שאגב, תמיד בא כשצריך לנקות ואז, לכי לחפש מי יעזור לך.

מה אומר לכן, היה יום מלא איכות , בו קושטה הסוכה, לתפארת גן שרה( שם בדוי ) וילדי נהנו מכל רגע.  ( הוצאנו את עצמנו מרשימת המועמדים לתחרות הסוכה היפה ביותר, שלא יעשו עלינו עין הרע!)

ו.... הבית היה נקי עוד לפני ארוחת הערב!! ( "טוב, לנוח אני כבר אנוח בקבר", כמו שאומרות אחיותנו הפולניות)

ואני , איה אני???
אני מנסה להשיג את המייל של שלומית, לבדוק מה הסיפור שלה- יותר קל לבנות סוכה  לבד מאשר עם אלף ילדים בבית,
חכמה גדולה, בואו נראה אותה כותבת על זה שיר!!!!!!!

אז היה צום, אז מה??

ערב יום כיפור, הילדים אוכלים כאילו אין מחר ( בלי עין הרע)  ועושים תחרות ווירטואלית, מי יצום ועד מתי.
כמובן שבן הארבע וחצי נותן את הצפי הכי רחוק : "אני אצום שבוע".
הצום מתחיל. כבר בתחילת ערבית חסרה לי כוס המים הקבועה שאני רגילה ללגום בהנקה.
אני יושבת בעזרת הנשים בבית הכנסת המרכזי, שם שרים שירים מנומסים, בעוד מבית הכנסת הספרדי אני שומעת  "עננו, אלוקי המרכבה..." וליבי נמשך לשם, אל צלילי הילדות- אל התפילה שאני כה אוהבת. כבר לפני שלוש שנים ( 13 שנה החזקתי מעמד) קיבלתי על עצמי לחבור עם ילדי אל המניין שאבא שלהם מתפלל ובכך להיות נאמנה לבעלי ולמסורתו, אבל השנה נשברתי, מיד אחרי תפילת עמידה חמקתי לי אל הספרדים, נשמתי עמוק ולגמתי את צלילי " אדון הסליחות, בוחן לבבות..." כמה שהאשכנזים מפסידים....
הבוקר התחיל מאוחר, בזכות גאונית  ביישוב שלנו שארגנה משחקיה , כך שבשעה 11:00 בבוקר אנחנו יוצאים לשם, המיזוג עובד על הקפאה ( למה שמישהו ירצה להקפיא את הילדים ביום כיפור???) :) בשעה 12:00 אני כבר מרגישה שהכוחות אוזלים ממני, ריחות הבמבה והביסלי מתערבבים באפי יחד עם ביסקוויטים מעוכים, ולכל ילד יש גם בקבוק מיץ, מה יש לכן אמהות יקרות? לא שמעתן על תזונה מאוזנת? מה רע במלפפון בתוך סנדוויץ'? רחמי שמיים על צמות, עייפות ורעבות!!
לקראת הצהריים אני מגיעה לשיא, הקטנה אוכלת כל שעה, נקודות שחורות מטיילות לי ברשתית.
מישהו חייב להמציא רבניות פוסקות הלכה ( סתם, ממש לא) אבל אם הרב אומר לי שכשאני מרגישה ככה או ככה אני יכולה לאכול בשיעורים, הוא מצפה ממני לקחת אחריות? לא תודה, אני מעדיפה למות , רק לא להחליט שאני חלשה או שאין לקטנה מה לאכול ולשבור את הצום. גיהנום- לא על חשבוני!!
השבת יצאה!
הצום הסתיים, כשהקטנה מחוברת אלי כבר חמש שעות ברציפות.
עושים הבדלה, אוכלים משהו ( הרבה משהו) בעצם, אוכלים כל מה שיש במקרר.
ואז, בעודנו מנסים לעכל ( תרתי משמע) את מה שעיכלנו היום, הילדים- מלאי מרץ ומלאי מזון בבטנם- כבר דורשים את השלב הבא- ססווווכככההההה!!!!!   אחוזי עמוק הם מתרוצצים בבית כמו עכברי מעבדה לפני יציאה לחופשה.
אנחנו בקושי מצליחים לאסוף את עצמנו מהכיסא, הראש דופק, הקיבה בטראומה, הקטנה עוד אוכלת ובעלי עוד באווירת    " אל נורא עלילה" ( אבל של האשכנזים ) והילדים במרץ אוחזים במה שבא ליד- פטישים, מסמרים, קרשים,הורים - ויוצאים אל המרפסת.
"נו", הם נוזפים בנו  " מתי כבר נתחיל?? מאוחר", "אאאבאא, בא כבר"!!!!
נבוכים אנחנו יוצאים אל הסוכה, מנסים לצאת ממצב ההמתנה שאנו נמצאים בו, משתדלים להתאים נכונה את ה"לאטות" ולזכור מה מתחבר למה ומה לעזעזל אומרים המספרים העוקבים - והאם המספור הוא משמאל לימין או מימין לשמאל.
לאט לאט הסוכה מקבלת צורה, צורה של סוכה שבנו אותה חבורת ילדים היפראקטיביים וזוג הורים חלשים.
אז מה, אז מה אם היה היום צום???"

שנה חדשה בלוג חדש...

אז למה בכלל בלוג?? מה הסיפור הזה, של לכתוב דברים לכל העולם, שאולי לא באמת מעניינים אותו?
אז ככה, קודם כל - כי במשך היום יום אני עמוסה במאורעות מטורפים, אשר מיד כשהם קורים - אני אומרת: וואלה- זה חומר טוב למופע.
אבל..... ( וכמו שנואמים אוהבים לומר- "כאן בא האבל הגדול" )
המופעים הם עניין דינמי וכוללים- מה לעשות שעה - גג, שעה וחצי- אי אפשר להכניס הכל
אז זהו- בגלל זה בלוג.
זה למה.

ברוכות/אים הבאות /אים לבלוג שלי.
האמת?? העניין די מלהיב אותי, אני חלק מהקדמה- כן, גם לי יש בלוג - לא, אין לי פייס בוק - אני לא מאמינה בו.
( הדבר הבא שאני חייבת לברר בהמשך למעורבותי הנרגשת במדיה/ טכנולוגיה זה רק: מה זה אייפון, מה זה אייפוד, מה ההבדל בין אייפון לאייפוד, למה לעזעזל שמו להם שמות דומים.
מה זה טייקון, מי זה גאג'ט ( או איך שכותבים את זה), ואז אני ממש , ממש שייכת לפלנטה הזאת.

שנה טובה לכל בני משפחתי, לכל עם ישראל,
והלוואי, כי באמת הגיע הזמן, שנראה גאלה בקרוב.

צופיה.